The big picture (read this first)
The daf opens still inside yesterday’s question — when does a partial break end a thing’s identity, given
it might be put back together? — and closes the file on it before turning to a wholly new subject. Three
movements, cleanly separated:
First, the oven. R’ Yirmeya had pressed Reish Lakish from the mishna of dismantling an impure oven.
Rava dismantles the objection instead: don’t argue from R’ Meir — argue from the Rabbis, who require
scraping the plaster until the oven rests on the ground, and who therefore agree with Reish Lakish that
only a total, irreparable break purifies. Then Rava rereads the whole mishna so that R’ Meir need not
disagree either. A pair of Kelim contradictions about an oven’s measures — three parts, four handbreadths,
or the majority — get sorted along the way (a horizontal cut behaves differently from a vertical one; a
nine-handbreadth oven differently from a seven).
Then the same dispute, one more time. Over a torn garment that leaves a scarf-sized remnant, Reish
Lakish and R’ Yochanan clash again — now the word is not chalim (repairable) but חָשִׁיב (significant):
A hide reduced below five handbreadths for straps is pure. Reish Lakish: that is only a garment — a
hide’s remnant is significant and stays impure. R’ Yochanan: even a hide is not significant. And the
whole thing turns on what you mean to do with it — a scrap too small for a zav’s seat is significant
to no one.
Then a fresh mishna, and the rest of the daf. A hide with flesh clinging to it. Touch a strand of
that flesh, or a hair backing it, and you are impure — the strand is flesh, the hair guards it. But
split the olive-bulk into two half-olives and the tannaim divide: R’ Yishmael says the hide imparts
impurity by carrying but not by contact; R’ Akiva says neither — the hide nullifies them. The
Gemara then spends the day on the fault-lines this opens: does it matter whether a beast or a knife
severed the flesh (Ulla says yes, and Rav Nachman refuses to believe it); do two sub-minimum contacts add
up; and must a carcass’s impurity be carriable all at once, without a utensil doing the lifting?
Key concepts & terms
El panorama general (leer esto primero)
El daf abre aún dentro de la pregunta de ayer — ¿cuándo una ruptura parcial pone fin a la identidad de una
cosa, dado que podría rearmarse? — y cierra el expediente antes de pasar a un tema del todo nuevo. Tres
movimientos, netamente separados:
Primero, el horno. R’ Irmiiá había presionado a Reish Lakish desde la mishná de desmantelar un horno
impuro. Rava desmantela más bien la objeción: no argumentes desde R’ Meir — argumenta desde los Sabios, que
exigen raspar el yeso hasta que el horno quede sobre el suelo, y que por tanto concuerdan con Reish Lakish
en que solo una ruptura total e irreparable purifica. Luego Rava relee toda la mishná para que tampoco R’
Meir deba disentir. Un par de contradicciones de Kelim sobre las medidas del horno — tres partes, cuatro
palmos o la mayoría — se ordenan por el camino (un corte horizontal se comporta distinto de uno vertical; un
horno de nueve palmos distinto de uno de siete).
Luego, la misma disputa, una vez más. Sobre una prenda rasgada que deja un resto del tamaño de un pañuelo,
Reish Lakish y R’ Iojanán chocan de nuevo — ahora la palabra no es jalim (reparable) sino חָשִׁיב
(significativo):
Una piel reducida por debajo de cinco palmos para correas es pura. Reish Lakish: eso vale solo para una
prenda — el resto de una piel es significativo y sigue impuro. R’ Iojanán: ni siquiera una piel es
significativa. Y todo depende de qué piensas hacer con ella — un pedazo demasiado pequeño para el asiento
de un zav no es significativo para nadie.
Luego, una mishná nueva, y el resto del daf. Una piel con carne pegada. Toca una hebra de esa carne, o
un pelo que la respalda, y quedas impuro — la hebra es carne, el pelo la resguarda. Pero parte la kezait
en dos medias aceitunas y los tanaítas se dividen: R’ Ishmael dice que la piel imparte impureza por
carga pero no por contacto; R’ Akivá dice ninguna de las dos — la piel las anula. El Guemará
dedica luego el día a las fisuras que esto abre: ¿importa si una bestia o un cuchillo cortó la carne
(Ulá dice que sí, y Rav Najmán se niega a creerlo); se suman dos contactos por debajo del mínimo; y debe
la impureza de un cadáver ser cargable de una sola vez, sin que un utensilio haga el levantamiento?
Conceptos y términos clave
התמונה הגדולה (לקרוא קודם)
הדף פותח בעודנו בתוך שאלת אתמול — מתי שבירה חלקית מפקיעה את זהותו של דבר, בהיותו בר-שיקום? — וסוגר את התיק
לפני המעבר לנושא חדש לגמרי. שלושה מהלכים, מובחנים היטב:
ראשית, התנור. ר’ ירמיה הקשה על ריש לקיש ממשנת פירוק התנור הטמא. רבא מפרק את הקושיה במקום זאת: אל תדון מר’
מאיר — דון מן החכמים, המצריכים לגרור את הטפילה עד שיהא בארץ, ולכן מסכימים עם ריש לקיש שרק שבירה גמורה
ובלתי הפיכה מטהרת. אחר כך רבא מגיה את כל המשנה כך שאף ר’ מאיר אינו נצרך לחלוק. זוג סתירות מן כלים על מידות
התנור — שלושה חלקים, ארבעה טפחים, או רובו — מתיישבות בדרך (חתך אופקי מתנהג אחרת מאנכי; תנור בן תשעה טפחים אחרת
מבן שבעה).
אחר כך, אותה מחלוקת, פעם נוספת. על טלית קרועה המותירה שארית כמעפורת, ריש לקיש ור’ יוחנן חוזרים ומתנגשים —
עתה המילה אינה חלים אלא חָשִׁיב:
עור שמיעטוהו מחמישה טפחים לרצועות — טהור. ריש לקיש: זו טלית בלבד — שארית של עור חשובה ונשארת טמאה. ר’
יוחנן: אף עור אינו חשוב. והכול תלוי במה אתה מתכוון לעשות בו — פיסה קטנה מדי למושב זב אינה חשובה לאיש.
אחר כך, משנה חדשה, ושאר הדף. עור שיש עליו בשר. הנוגע בציב היוצא מן הבשר, או בשערה המגבה אותו — טמא;
הציב הוא בשר, והשערה שומרת עליו. אך חלק את הכזית לשני חצאי זיתים והתנאים נחלקים: ר’ ישמעאל אומר שהעור
מטמא במשא אך לא במגע; ר’ עקיבא אומר לא בזה ולא בזה — העור מבטלן. הגמרא מקדישה אז את היום לשברים
שזה פותח: האם משנה אם חיה או סכין ניתקה את הבשר (עולא אומר שכן, ורב נחמן מסרב להאמין); אם שני מגעים
שאין בכל אחד כשיעור מצטרפים; והאם טומאת נבלה צריכה שתהא נישאת בבת אחת, בלא שכלי יישא אותה.
מושגים ומונחים מרכזיים
🃏 FlashcardsTarjetasכרטיסיות
The terms above, one per card. Read the term, recall what it means on this daf, then turn the card over and say whether you had it. Whatever you flag comes back at the end in a shorter second round.Los términos de arriba, uno por tarjeta. Lee el término, recuerda qué significa en este daf, luego gira la tarjeta y di si lo sabías. Lo que marques vuelve al final en una segunda ronda, más corta.המונחים שלמעלה, אחד לכל כרטיס. קראו את המונח, נסו להיזכר מה משמעותו בדף הזה, ואז הפכו את הכרטיס ואמרו אם ידעתם. כל מה שתסמנו יחזור בסוף בסיבוב שני, קצר יותר.
Tip: click the card, then space flips it, ← → move, 1 / 2 rate it.Consejo: pulsa en la tarjeta; la barra espaciadora la gira, ← → navegan, 1 / 2 califican.טיפ: הקישו על הכרטיס; מקש הרווח הופך אותו, ← → מדפדפים, 1 / 2 מדרגים.
Who’s who in today’s daf
Tannaim
- Rabbi Meir — fourth-generation Tanna, R’ Akiva’s student; on the oven, one need not scrape the plaster
to the ground, only reduce it below four handbreadths from within. Rava rereads the mishna so even he can
agree with Reish Lakish.
- Rabbi Yishmael (ben Elisha) — third-generation Tanna, the great disputant of R’ Akiva; a hide with
two half-olives defiles by carrying but not by contact. (Not R’ Yishmael b’R’ Yosei, below.)
- Rabbi Akiva (ben Yosef) — third-generation Tanna of Bnei Brak; the hide defiles by neither contact nor
carrying, because the hide nullifies the pieces — yet he concedes when they are skewered on a wood chip.
- Rabbi Yehuda (bar Ilai) — fourth-generation Tanna; a midras-impure hide meant for straps turns pure
the moment a scalpel touches it, against the Rabbis who require reducing it below five handbreadths.
- Rabbi Dosa ben Harkinas — early Tanna; two sub-olive corpse-pieces under one roof do not join for
tent-impurity (Oholot 3:1). R’ Yochanan pairs him with R’ Yishmael as holding “the same thing.”
- Rabbi Eliezer (ben Hyrcanus) — second-generation Tanna; in the baraita, adds that one who carries is
impure — read by the Gemara as requiring the pieces be carriable at once.
- Rabbi Yishmael b’Rabbi Yosei (ben Ḥalafta) — fifth-generation Tanna; via Rav Huna, even a scarf-sized
untorn remnant leaves a garment pure (the lishna achrina). (Not R’ Yishmael ben Elisha above.)
- Joshua son of Nun — invoked only rhetorically: R’ Ami would not accept the reisha version even from him.
Eretz-Yisrael Amoraim
- Reish Lakish (Shimon ben Lakish) — second-generation Amora of Tiberias; a hide’s remnant is
significant (chashiv) and stays impure — the same position as yesterday’s chalim, restated.
- Rabbi Yoḥanan (bar Nafcha) — head of the Tiberias academy, Reish Lakish’s colleague; even a hide is
not significant. He also holds that two contacts do not combine. (The Amora — distinct from R’
Yishmael’s Tanna generation.)
- Ulla (bar Yishmael) — second–third-generation Amora who carried Eretz-Yisrael teaching to Bavel;
reports R’ Yochanan’s knife-versus-beast rule, and teaches the “carried all at once” requirement.
- Rabbi Ami — third-generation head of Tiberias after R’ Yochanan; twice defends R’ Yochanan’s teaching
against Rav Nachman’s dismissal — though he too balks at the reisha version.
- Rav Oshaya — Amora who “ascended” to Eretz Yisrael and relayed the Babylonian give-and-take to R’ Ami.
- Bar Padda — an Eretz-Yisrael Amora; touching the flesh from inside the hide, two contacts combine.
A minor figure about whom I can say little more with confidence.
- The school of Rabbi Yannai — defines “any size” for a small oven as one handbreadth, the size of a
child’s toy oven.
Babylonian Amoraim
- Rava (bar Yosef bar Ḥama) — fourth-generation head of Maḥoza; rereads the oven mishna to save Reish
Lakish, and resolves R’ Akiva’s verse to “contact in every manner.” (Rava — not Rabba.)
- Rabbi Yirmeya — fourth-generation Amora (Eretz Yisrael); the sharp questioner who had pressed Reish
Lakish from the oven.
- Abaye — fourth-generation head of Pumbedita; reconciles the oven’s “three parts” with “four
handbreadths” by the oven’s total height (nine versus seven).
- Rav Nachman (bar Yaakov) — third-generation judge of Nehardea, son-in-law of the Exilarch’s house;
refuses to accept that a knife-cut nullifies a large piece of flesh — “even from R’ Yochanan’s own mouth,
I would not listen.” (Rav Naḥman bar Yaakov — not Rav Naḥman bar Yitzḥak.)
- Rav Huna — second-generation head of Sura; transmits the scarf-remnant teaching in R’ Yishmael b’R’
Yosei’s name.
- Rav Pappa — fifth-generation Amora; “bimrudad” — the flesh in question is a thin, spread-out layer.
- Rav Ukva bar Ḥama — Amora; objects to Bar Padda from the verse “their carcass.”
- Rav Avya the Elder (Saba) of Pumbedita — an Amora praised as “a great man”; asks the sealed-thigh-bone
question and is put off with “a raven flies.” A minor figure; I would not add to this.
- Rabba bar Rav Huna — third-generation Amora, son of Rav Huna; deflects Rav Avya’s question because he
was too tired to reason it out. (Rabba bar Rav Huna — not Rava, nor his father Rav Huna.)
- Rava, son of Rabba bar Rav Huna — presses his father on why he brushed off so great a man. (A
namesake of the Maḥoza Rava above, and a different person.)
- Ravin (Rav Avin) and the descenders (nechutei) — Amoraim who carried Eretz-Yisrael teachings
down to Bavel; they placed Ulla’s report on the mishna’s first clause.
Quién es quién en el daf de hoy
Tanaítas
- Rabí Meir — tanaíta de la cuarta generación, alumno de R’ Akivá; sobre el horno, no hace falta raspar el
yeso hasta el suelo, solo reducirlo por debajo de cuatro palmos desde adentro. Rava relee la mishná para que
hasta él pueda concordar con Reish Lakish.
- Rabí Ishmael (ben Elishá) — tanaíta de la tercera generación, el gran contendiente de R’ Akivá; una piel
con dos medias aceitunas contamina por carga pero no por contacto. (No R’ Ishmael b’R’ Iosí, abajo.)
- Rabí Akivá (ben Iosef) — tanaíta de la tercera generación de Bnei Brak; la piel no contamina ni por
contacto ni por carga, porque la piel anula los pedazos — pero concede cuando están ensartados en una
astilla.
- Rabí Iehudá (bar Ilai) — tanaíta de la cuarta generación; una piel impura de midrás destinada a
correas se vuelve pura en cuanto la toca un escalpelo, frente a los Sabios que exigen reducirla por debajo
de cinco palmos.
- Rabí Dosá ben Harkinás — tanaíta antiguo; dos pedazos de cadáver menores que una kezait bajo un mismo
techo no se suman para la impureza de tienda (Oholot 3:1). R’ Iojanán lo empareja con R’ Ishmael como
sosteniendo “una misma cosa”.
- Rabí Eliézer (ben Hircano) — tanaíta de la segunda generación; en la baraita, agrega que quien carga
es impuro — leído por el Guemará como exigencia de que los pedazos sean cargables de una vez.
- Rabí Ishmael b’Rabí Iosí (ben Jalaftá) — tanaíta de la quinta generación; vía Rav Huná, incluso un resto
del tamaño de un pañuelo sin rasgar deja pura una prenda (el lishná ajriná). (No R’ Ishmael ben Elishá
arriba.)
- Iehoshúa hijo de Nun — invocado solo retóricamente: R’ Amí no aceptaría la versión de la reishá ni de
él.
Amoraítas de Erretz Israel
- Reish Lakish (Shimón ben Lakish) — amoraíta de la segunda generación de Tiberíades; el resto de una piel
es significativo (jashiv) y sigue impuro — la misma postura del jalim de ayer, reformulada.
- Rabí Iojanán (bar Nafjá) — cabeza de la academia de Tiberíades, colega de Reish Lakish; ni siquiera una
piel es significativa. También sostiene que dos contactos no se suman. (El amoraíta — distinto de la
generación tanaítica de R’ Ishmael.)
- Ulá (bar Ishmael) — amoraíta de la segunda-tercera generación que llevó la enseñanza de Erretz Israel a
Bavel; reporta la regla de R’ Iojanán sobre cuchillo y bestia, y enseña la exigencia de “cargado de una
vez”.
- Rabí Amí — cabeza de la tercera generación en Tiberíades tras R’ Iojanán; dos veces defiende la
enseñanza de R’ Iojanán frente al desdén de Rav Najmán — aunque él también se resiste a la versión de la
reishá.
- Rav Oshaiá — amoraíta que “ascendió” a Erretz Israel y transmitió el ida y vuelta babilónico a R’ Amí.
- Bar Padá — un amoraíta de Erretz Israel; al tocar la carne desde adentro de la piel, dos contactos se
suman. Una figura menor sobre la que poco más puedo afirmar con seguridad.
- La escuela de Rabí Ianai — define “cualquier tamaño” para un horno pequeño como un palmo, el tamaño del
horno de juguete de un niño.
Amoraítas de Bavel
- Rava (bar Iosef bar Jamá) — cabeza de la cuarta generación en Mejozá; relee la mishná del horno para
salvar a Reish Lakish, y resuelve el versículo de R’ Akivá como “contacto en toda forma”. (Rava — no
Rabá.)
- Rabí Irmiiá — amoraíta de la cuarta generación (Erretz Israel); el interpelador agudo que había
presionado a Reish Lakish desde el horno.
- Abaie — cabeza de la cuarta generación en Pumbedita; concilia las “tres partes” del horno con los
“cuatro palmos” por la altura total del horno (nueve frente a siete).
- Rav Najmán (bar Iaakov) — juez de la tercera generación en Nehardea, yerno de la casa del Exilarca; se
niega a aceptar que un corte de cuchillo anule un pedazo grande de carne — “ni de la propia boca de R’
Iojanán lo escucharía”. (Rav Najmán bar Iaakov — no Rav Najmán bar Itzjak.)
- Rav Huná — cabeza de la segunda generación en Sura; transmite la enseñanza del resto-pañuelo en nombre
de R’ Ishmael b’R’ Iosí.
- Rav Papá — amoraíta de la quinta generación; “bimrudad” — la carne en cuestión es una capa fina y
extendida.
- Rav Ukvá bar Jamá — amoraíta; objeta a Bar Padá desde el versículo “su cadáver”.
- Rav Aviá el Anciano (Sabá) de Pumbedita — un amoraíta alabado como “un gran hombre”; plantea la
pregunta del hueso sellado y es despachado con “un cuervo vuela”. Figura menor; nada añadiría a esto.
- Rabá bar Rav Huná — amoraíta de la tercera generación, hijo de Rav Huná; esquiva la pregunta de Rav
Aviá porque estaba demasiado cansado para razonarla. (Rabá bar Rav Huná — no Rava, ni su padre
Rav Huná.)
- Rava, hijo de Rabá bar Rav Huná — presiona a su padre por haber desairado a un hombre tan grande. (Un
homónimo del Rava de Mejozá arriba, y una persona distinta.)
- Ravín (Rav Avín) y los descendientes (najotei) — amoraítas que bajaron a Bavel las enseñanzas de
Erretz Israel; ubicaron el reporte de Ulá en la primera cláusula de la mishná.
מי ומי בדף של היום
תנאים
- רבי מאיר — תנא מהדור הרביעי, תלמיד ר’ עקיבא; בתנור, אין צורך לגרור את הטפילה עד לארץ, אלא רק למעטו
מבפנים מארבעה טפחים. רבא מגיה את המשנה כך שאף הוא יוכל להסכים עם ריש לקיש.
- רבי ישמעאל (בן אלישע) — תנא מהדור השלישי, בר-הפלוגתא הגדול של ר’ עקיבא; עור עם שני חצאי זיתים מטמא במשא
אך לא במגע. (לא ר’ ישמעאל בר’ יוסי שלהלן.)
- רבי עקיבא (בן יוסף) — תנא מהדור השלישי מבני ברק; העור אינו מטמא לא במגע ולא במשא, שכן העור מבטל את
הפיסות — ובכל זאת מודה כשתחבן בקיסם.
- רבי יהודה (בר אלעאי) — תנא מהדור הרביעי; עור טמא מדרס המיועד לרצועות נטהר משנתן בו איזמל, כנגד חכמים
המצריכים למעטו מחמישה טפחים.
- רבי דוסא בן הרכינס — תנא קדמון; שני חלקי מת שאין בכל אחד כזית תחת גג אחד אינם מצטרפים לטומאת אוהל
(אהלות ג׳:א׳). ר’ יוחנן מזווגו עם ר’ ישמעאל כאומרים “דבר אחד”.
- רבי אליעזר (בן הורקנוס) — תנא מהדור השני; בברייתא, מוסיף שאף הנושא טמא — ומתפרש בגמרא כדורש שהפיסות
יהיו נישאות כאחת.
- רבי ישמעאל בר’ יוסי (בן חלפתא) — תנא מהדור החמישי; משום רב הונא, אף שארית כמעפורת שלא נקרעה מטהרת טלית
(הלישנא אחרינא). (לא ר’ ישמעאל בן אלישע שלמעלה.)
- יהושע בן נון — נזכר רק כדימוי: ר’ אמי לא יקבל את נוסח הרישא אף ממנו.
אמוראי ארץ ישראל
- ריש לקיש (שמעון בן לקיש) — אמורא מהדור השני מטבריה; שארית של עור חשובה ונשארת טמאה — אותה עמדה של
ה”חלים” של אתמול, בניסוח מחודש.
- רבי יוחנן (בר נפחא) — ראש ישיבת טבריה, חברו של ריש לקיש; אף עור אינו חשוב. אף סובר ששני מגעים אינם
מצטרפים. (האמורא — נבדל מדור התנאים של ר’ ישמעאל.)
- עולא (בר ישמעאל) — אמורא מהדור השני-שלישי שנשא את תורת ארץ ישראל לבבל; מוסר את כלל ר’ יוחנן בסכין מול
חיה, ומלמד את תביעת “נישא בבת אחת”.
- רבי אמי — ראש טבריה בדור השלישי לאחר ר’ יוחנן; פעמיים מגן על תורת ר’ יוחנן כנגד זלזול רב נחמן — אף
שגם הוא נרתע מנוסח הרישא.
- רב אושעיא — אמורא ש”עלה” לארץ ישראל ומסר לר’ אמי את המשא ומתן הבבלי.
- בר פדא — אמורא ארץ-ישראלי; הנוגע בבשר מבפנים העור, שני מגעים מצטרפים. דמות משנית שאיני יכול להוסיף עליה
בביטחון.
- דבי רבי ינאי — מגדירים “כל שהוא” לתנור קטן כטפח, כגודל תנור צעצוע של ילדים.
אמוראי בבל
- רבא (בר יוסף בר חמא) — ראש מחוזא בדור הרביעי; מגיה את משנת התנור להצלת ריש לקיש, ומיישב את דרשת ר’
עקיבא ל”מגע בכל צד”. (רבא — לא רבה.)
- רבי ירמיה — אמורא מהדור הרביעי (ארץ ישראל); המקשן החריף שהקשה על ריש לקיש מן התנור.
- אביי — ראש פומבדיתא בדור הרביעי; מיישב את “שלושה חלקים” של התנור עם “ארבעה טפחים” לפי גובה התנור הכולל
(תשעה מול שבעה).
- רב נחמן (בר יעקב) — דיין נהרדעא בדור השלישי, חתן בית הנשיא; מסרב לקבל שחתך סכין מבטל פיסת בשר גדולה —
“אף מפומו של ר’ יוחנן לא הייתי מקבל”. (רב נחמן בר יעקב — לא רב נחמן בר יצחק.)
- רב הונא — ראש סורא בדור השני; מוסר את הלכת שארית-המעפורת משום ר’ ישמעאל בר’ יוסי.
- רב פפא — אמורא מהדור החמישי; “במרודד” — הבשר שבו מדובר הוא שכבה דקה ופרושה.
- רב עוקבא בר חמא — אמורא; מקשה על בר פדא מן הכתוב “בנבלתם”.
- רב אויא סבא מפומבדיתא — אמורא המשובח כ”גברא רבה”; מעלה את שאלת הקולית הסתומה ונדחה ב”עורבא פרח”. דמות
משנית; לא אוסיף על כך.
- רבה בר רב הונא — אמורא מהדור השלישי, בנו של רב הונא; מתחמק משאלת רב אויא מפני שהיה עייף מכדי ליישבה.
(רבה בר רב הונא — לא רבא, ולא אביו רב הונא.)
- רבא, בנו של רבה בר רב הונא — לוחץ על אביו מדוע דחה אדם גדול כל כך. (שם-לוואי של רבא ממחוזא שלמעלה, ואדם
אחר.)
- רבין (רב אבין) וכל נחותי — אמוראים שהורידו לבבל את תורות ארץ ישראל; העמידו את דברי עולא על הרישא של
המשנה.
Walking through the sugya, step by step
124a — Finishing the oven: the objection turned into support
Where we stand. R’ Yirmeya had objected to Reish Lakish from the oven mishna: R’ Meir purifies an oven
by reducing it below four handbreadths from within the plaster — “מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים מֵאַרְבָּעָה
טְפָחִים” — yet the plaster still holds it, so “הָא חֲלִים וְקָאֵי”, it “exists in a repairable state.”
Why is it pure, if Reish Lakish counts the repairable as still connected?
Rava’s first move. Don’t argue against Reish Lakish from R’ Meir — argue for him from the Rabbis:
they require “גּוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ”, scraping the plaster until the oven rests on
the bare ground, i.e. a total, irreparable break. That is Reish Lakish’s very principle.
Rava’s rereading. “אֶלָּא אָמַר רָבָא” — better still, R’ Meir need not disagree at all. Read the
mishna as two questions. To purify an already-impure oven — everyone, R’ Meir included, divides it into
three and scrapes to the ground. To keep an oven from ever becoming susceptible — there R’ Meir is
lenient: no need to scrape, just reduce it below four handbreadths from within.
124a — The oven’s measures: three, four, or the majority
“Divides into three.” “אָמַר מָר: חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה” — so that no single piece holds the majority. The
Gemara contradicts it from Kelim 5:1: an oven’s original state to become impure is four handbreadths,
and its remains stay impure at four — R’ Meir; the Rabbis distinguish a large oven from a small one,
whose remains stay impure only “בְּרוּבּוֹ”, in its majority. And “any size” for a small oven? The school
of R’ Yannai: “טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂים תַּנּוּרֵי בָּנוֹת טֶפַח” — a handbreadth, the size of a child’s toy
oven.
The two contradictions, resolved. The inference — impure only if a four-handbreadth piece remains, so
otherwise pure even with a majority — clashes with the earlier “majority” ruling. Answer:
“הָתָם, דְּצַלְקֵיהּ מִצְלָק; הָכָא, דְּעַבְדֵיהּ גִּיסְטְרָא” — there the oven was cut horizontally, so
no piece stands stably; here it was made a shard (gistera), cut vertically, so a majority piece can
stand on its own. And the “majority of a handbreadth” that R’ Yannai’s toy oven would leave — what use is it?
Abaye: the “majority” rule speaks of a large oven; the “four” rule and the “majority” rule sit
“הָא בְּתַנּוּרָא בַּר תִּשְׁעָה, הָא בְּתַנּוּרָא בַּר שִׁבְעָה” — one about a nine-handbreadth oven, the
other a seven.
124a — A hide reduced for straps: “significant” restated
The lishna achrina. Rav Huna, in R’ Yishmael b’R’ Yosei’s name: a torn garment is pure even if a
scarf-sized piece is left untorn. On this, Reish Lakish: “לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר —
חֲשִׁיב” — that is only a garment; a hide’s remnant is significant and stays impure. R’
Yochanan: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲשִׁיב”, even a hide is not significant. (Yesterday’s chalim /
“repairable,” now cast as chashiv / “significant.”)
R’ Yochanan’s objection, and its answer. From Kelim 26:9: a midras-impure hide meant for straps and
sandals turns pure once a scalpel touches it (R’ Yehuda), or — per the Rabbis —
“עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים”, once reduced below five handbreadths. Reduced, it is pure —
why, if it should be significant? Reish Lakish: “דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמוֹשַׁב זָב” — the case is one who
wants the hide for a zav’s seat; a scrap under five handbreadths is useless as a seat, so there it is
not significant. Significance, in other words, is measured against the purpose in hand.
124a — The new mishna: a hide with flesh on it
“עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר” — a carcass-hide bearing an olive-bulk of flesh. One who touches a
strand emerging from it (tziv) or a hair on the opposite side (sa’ara sheknegdo) is impure: the
strand is flesh, and the hair protects it. Two half-olives on the hide, though, split the tannaim:
- R’ Yishmael: “מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע” — impure by carrying (you lift them together) but
not by contact (you touch each separately).
- R’ Akiva: “לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא” — neither. But he concedes that two half-olives
skewered on a wood chip and moved are impure. Why does he purify with the hide? “מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר
מְבַטְּלָן” — because the hide nullifies them.
124a — Gemara: teeth or knife? and Rav Nachman’s outburst
Ulla in R’ Yochanan’s name. The mishna’s flesh keeps its status “אֶלָּא פְּלָטַתּוּ חַיָּה” — only where
a beast tore it off (a dog’s bite); “אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין — בָּטֵיל”, but a knife-cut nullifies
the flesh into the hide, since a person’s deliberate act cancels it.
Rav Nachman’s disbelief. Even a piece the size of a tarta (a quarter-kav)? Yes. Even a sifter
(nafya)? Yes. “הָאֱלֹהִים! אִם אָמַר לִי רַבִּי יוֹחָנָן מִפּוּמֵּיהּ — לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ” — By God,
even from R’ Yochanan’s own mouth I would not accept it. When Rav Oshaya carried this to R’ Ami, R’ Ami
bristled: because Rav Nachman married into the Exilarch’s house, he demeans R’ Yochanan’s teaching?
But which clause? Later Rav Oshaya found R’ Ami teaching the rule on the seifa (the two half-olives) —
and there R’ Ami himself would not accept even the reisha (a full olive-bulk) version, “even from Joshua
son of Nun.” When Ravin and the descenders came, though, they placed R’ Yochanan’s rule on the reisha.
The objection — that a knife should then nullify even a tarta, absurdly — is deferred to Rav Pappa.
124b — Mrudad: a thin smear of flesh
Rav Pappa’s key. “בִּמְרוּדָּד” — R’ Yochanan spoke of a thin, spread-out layer of flesh flat
against the hide. Even a large volume of such flesh, severed with the hide, is trivial and nullified — so
there is no absurdity in a tarta being nullified.
124b — Do two contacts combine? Bar Padda vs R’ Yochanan
Bar Padda. R’ Yishmael denies impurity by contact only for one who touches the hide from the outside
(me’acharav). Touch the flesh directly from inside (milfanav), though, and “יֵשׁ נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר
וְנוֹגֵעַ” — two contacts, each under an olive-bulk, join to make defiling contact.
R’ Yochanan. “אֵין נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ” — they do not join; and he is consistent, for he holds
“רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד” — R’ Yishmael and R’ Dosa ben
Harkinas said one thing. R’ Dosa (Oholot 3:1) holds two sub-olive corpse-pieces under one roof do not
combine for tent-impurity — no “מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל.”
The pushback. If R’ Dosa aligns with R’ Yishmael, then the Rabbis who oppose R’ Dosa align with R’
Akiva — yet R’ Akiva is lenient (purifies), while those Rabbis are stringent! Answer: R’ Akiva purifies
only because of the hide’s nullification; in general he holds pieces combine — as the mishna’s own
seifa shows (the wood-chip skewer defiles).
124b — The verse: contact and carrying locked together
Rav Ukva bar Ḥama’s objection to Bar Padda. The baraita on “בְּנִבְלָתָם” (Lev 11:24–25) — “and not
a hide bearing two half-olives” — teaches: one might think it defiles not even by carrying, so the verse adds
“וְהַנּוֹשֵׂא יִטְמָא” (R’ Yishmael). R’ Akiva reads the two verbs as locked: what enters the category of
contact enters carrying, and what does not enter contact does not enter carrying. But on Bar Padda’s
view it does enter contact — from inside! Rava resolves R’ Akiva: “אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בְּכׇל
צַד — בָּא לִכְלַל מַשָּׂא” — what enters contact in every manner (even touching the hide’s outside)
enters carrying; what does not, does not.
124b — The sealed thigh bone, and the flying raven
Rav Avya’s question. A sealed thigh bone (kulit setuma) — marrow within, no flesh without, so it
does not defile by contact in any manner. For R’ Yishmael, does it defile by carrying? It turns on whether
R’ Yishmael truly holds “no contact anywhere → no carrying.” Rabba bar Rav Huna’s answer:
“עוֹרְבָא פָּרַח” — “a raven flies!”, a deflection. His son Rava protested: isn’t this the great Rav Avya of
Pumbedita you praise? — and Rabba admitted “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת”, “hold me up with cakes,” I was
spent, and he asked a matter that needs reasoning.
124b — Carried all at once
Ulla. Two half-olives skewered on a wood chip — “אֲפִילּוּ מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ —
טָהוֹר”, even carried back and forth all day, one stays pure. Why? The verse’s venisa/nosei teaches
“בָּעֵינַן נוֹשֵׂא וְהוּא דְּנִישָּׂא בְּבַת אַחַת” — carrying requires the olive-bulk be carriable all at
once, without a utensil bearing it. Objections from the mishna (R’ Yishmael) and from R’ Akiva’s concession
— why do those two-half-olive cases defile by carrying? — are met, both times, with Rav Pappa’s
bimrudad: a thin strip of flesh connects the pieces so they lift as one. Finally the whole rule is cast
as a tannaic dispute: R’ Eliezer’s “even one who carries” is reread to mean only where the pieces are
carriable at once.
The distinctions, side by side
The mishna’s engine is a single hide bearing flesh, and how the impurity travels depends on how the flesh
sits and who is looking. Every cell traces to the walkthrough above.
One line to carry with you
The same flesh, the same hide — but split it in two, or let a knife rather than a beast take it off, and
the impurity may simply cease to travel. Significance is not in the thing; it is in what it can still do.
Recorriendo la suguiá, paso a paso
124a — Cerrando el horno: la objeción convertida en apoyo
Dónde estamos. R’ Irmiiá había objetado a Reish Lakish desde la mishná del horno: R’ Meir purifica un
horno reduciéndolo por debajo de cuatro palmos desde adentro del yeso — “מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים מֵאַרְבָּעָה
טְפָחִים” — pero el yeso todavía lo sostiene, así que “הָא חֲלִים וְקָאֵי”, “existe en estado reparable”.
¿Por qué es puro, si Reish Lakish cuenta lo reparable como aún conectado?
El primer paso de Rava. No argumentes contra Reish Lakish desde R’ Meir — argumenta a su favor desde
los Sabios: ellos exigen “גּוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ”, raspar el yeso hasta que el horno
quede sobre el suelo desnudo, es decir, una ruptura total e irreparable. Ese es el principio mismo de Reish
Lakish.
La relectura de Rava. “אֶלָּא אָמַר רָבָא” — mejor aún, R’ Meir no necesita disentir en absoluto. Lee la
mishná como dos preguntas. Para purificar un horno ya impuro — todos, R’ Meir incluido, lo dividen en
tres y raspan hasta el suelo. Para evitar que un horno se vuelva susceptible — ahí R’ Meir es indulgente:
no hace falta raspar, solo reducirlo por debajo de cuatro palmos desde adentro.
124a — Las medidas del horno: tres, cuatro o la mayoría
“Lo divide en tres”. “אָמַר מָר: חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה” — de modo que ningún pedazo tenga la mayoría. El
Guemará lo contradice desde Kelim 5:1: el estado original de un horno para volverse impuro es de cuatro
palmos, y sus restos siguen impuros en cuatro — R’ Meir; los Sabios distinguen un horno grande de uno
pequeño, cuyos restos siguen impuros solo “בְּרוּבּוֹ”, en su mayoría. ¿Y “cualquier tamaño” para un horno
pequeño? La escuela de R’ Ianai: “טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂים תַּנּוּרֵי בָּנוֹת טֶפַח” — un palmo, el tamaño del
horno de juguete de un niño.
Las dos contradicciones, resueltas. La inferencia — impuro solo si queda un pedazo de cuatro palmos, así
que de lo contrario puro aun con una mayoría — choca con la regla anterior de la “mayoría”. Respuesta:
“הָתָם, דְּצַלְקֵיהּ מִצְלָק; הָכָא, דְּעַבְדֵיהּ גִּיסְטְרָא” — allí el horno se cortó horizontalmente,
así que ningún pedazo se sostiene con estabilidad; aquí se hizo un casco (guistrá), cortado
verticalmente, así que un pedazo mayoritario puede sostenerse solo. Y la “mayoría de un palmo” que dejaría el
horno de juguete de R’ Ianai, ¿de qué sirve? Abaie: la regla de la “mayoría” habla de un horno grande;
la regla de “cuatro” y la de “mayoría” se sitúan “הָא בְּתַנּוּרָא בַּר תִּשְׁעָה, הָא בְּתַנּוּרָא בַּר
שִׁבְעָה” — una sobre un horno de nueve palmos, la otra de siete.
124a — Una piel reducida para correas: lo “significativo”, reformulado
El lishná ajriná. Rav Huná, en nombre de R’ Ishmael b’R’ Iosí: una prenda rasgada es pura aun si se
deja sin rasgar un pedazo del tamaño de un pañuelo. Sobre esto, Reish Lakish: “לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית,
אֲבָל עוֹר — חֲשִׁיב” — eso vale solo para una prenda; el resto de una piel es significativo y sigue
impuro. R’ Iojanán: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲשִׁיב”, ni siquiera una piel es significativa. (El
jalim / “reparable” de ayer, ahora vertido como jashiv / “significativo”.)
La objeción de R’ Iojanán, y su respuesta. Desde Kelim 26:9: una piel impura de midrás destinada a
correas y sandalias se vuelve pura en cuanto la toca un escalpelo (R’ Iehudá), o — según los Sabios —
“עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים”, una vez reducida por debajo de cinco palmos. Reducida, es pura —
¿por qué, si debería ser significativa? Reish Lakish: “דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמוֹשַׁב זָב” — el caso es de
quien quiere la piel para el asiento de un zav; un pedazo por debajo de cinco palmos es inútil como
asiento, así que ahí no es significativo. La significación, dicho de otro modo, se mide contra el propósito
que se tiene entre manos.
124a — La mishná nueva: una piel con carne encima
“עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר” — una piel de cadáver que porta una kezait de carne. Quien toca una
hebra que emerge de ella (tziv) o un pelo en la cara opuesta (saará sheknegdó) es impuro: la hebra
es carne, y el pelo la resguarda. Dos medias aceitunas sobre la piel, en cambio, dividen a los
tanaítas:
- R’ Ishmael: “מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע” — impuro por carga (las levantas juntas) pero no
por contacto (tocas cada una por separado).
- R’ Akivá: “לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא” — ninguna de las dos. Pero concede que dos medias
aceitunas ensartadas en una astilla y movidas sí son impuras. ¿Por qué purifica con la piel?
“מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן” — porque la piel las anula.
124a — Guemará: ¿diente o cuchillo? y el estallido de Rav Najmán
Ulá en nombre de R’ Iojanán. La carne de la mishná conserva su estatus “אֶלָּא פְּלָטַתּוּ חַיָּה” — solo
donde una bestia la arrancó (la mordida de un perro); “אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין — בָּטֵיל”, pero un
corte de cuchillo anula la carne dentro de la piel, pues el acto deliberado de una persona la cancela.
La incredulidad de Rav Najmán. ¿Incluso un pedazo del tamaño de una tartá (un cuarto de kav)? Sí.
¿Incluso un cernidor (nafiá)? Sí. “הָאֱלֹהִים! אִם אָמַר לִי רַבִּי יוֹחָנָן מִפּוּמֵּיהּ — לָא
צָיֵיתְנָא לֵיהּ” — ¡Por Dios!, ni de la propia boca de R’ Iojanán lo aceptaría. Cuando Rav Oshaiá llevó esto
a R’ Amí, R’ Amí se erizó: ¿porque Rav Najmán se casó con la casa del Exilarca, desdeña la enseñanza de
R’ Iojanán?
¿Pero cuál cláusula? Más tarde Rav Oshaiá halló a R’ Amí enseñando la regla sobre la seifá (las dos
medias aceitunas) — y ahí el propio R’ Amí no aceptaría ni siquiera la versión de la reishá (una kezait
entera), “ni de Iehoshúa hijo de Nun”. Cuando llegaron Ravín y los descendientes, en cambio, ubicaron la
regla de R’ Iojanán en la reishá. La objeción — que un cuchillo debería entonces anular hasta una tartá,
absurdamente — se difiere a Rav Papá.
124b — Merudad: una capa fina de carne
La clave de Rav Papá. “בִּמְרוּדָּד” — R’ Iojanán habló de una capa de carne fina y extendida,
aplanada contra la piel. Aun un gran volumen de tal carne, cortada con la piel, es trivial y queda anulado —
así que no hay absurdo en que una tartá quede anulada.
124b — ¿Se suman dos contactos? Bar Padá frente a R’ Iojanán
Bar Padá. R’ Ishmael niega la impureza por contacto solo para quien toca la piel desde afuera
(me’ajarav). Toca la carne directamente desde adentro (milfanav), en cambio, y “יֵשׁ נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר
וְנוֹגֵעַ” — dos contactos, cada uno por debajo de una kezait, se suman para hacer un contacto
contaminante.
R’ Iojanán. “אֵין נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ” — no se suman; y es consistente, pues sostiene
“רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד” — R’ Ishmael y R’ Dosá ben
Harkinás dijeron una misma cosa. R’ Dosá (Oholot 3:1) sostiene que dos pedazos de cadáver menores que una
kezait bajo un mismo techo no se suman para la impureza de tienda — no hay “מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל.”
La réplica. Si R’ Dosá se alinea con R’ Ishmael, entonces los Sabios que se oponen a R’ Dosá se alinean
con R’ Akivá — ¡pero R’ Akivá es indulgente (purifica), mientras esos Sabios son estrictos! Respuesta:
R’ Akivá purifica solo por la anulación de la piel; en general sostiene que los pedazos se suman — como
muestra la propia seifá de la mishná (la astilla contamina).
124b — El versículo: contacto y carga trabados juntos
La objeción de Rav Ukvá bar Jamá a Bar Padá. La baraita sobre “בְּנִבְלָתָם” (Lev 11:24–25) — “y no
una piel que porta dos medias aceitunas” — enseña: se podría pensar que no contamina ni por carga, así que el
versículo agrega “וְהַנּוֹשֵׂא יִטְמָא” (R’ Ishmael). R’ Akivá lee los dos verbos como trabados: lo que entra
en la categoría de contacto entra en la de carga, y lo que no entra en contacto no entra en carga.
Pero según Bar Padá sí entra en contacto — ¡desde adentro! Rava resuelve a R’ Akivá:
“אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בְּכׇל צַד — בָּא לִכְלַל מַשָּׂא” — lo que entra en contacto en toda forma
(hasta tocando la cara externa de la piel) entra en carga; lo que no, no.
124b — El hueso sellado del muslo, y el cuervo que vuela
La pregunta de Rav Aviá. Un hueso del muslo sellado (kulit setumá) — médula adentro, sin carne
afuera, así que no contamina por contacto de ninguna forma. Según R’ Ishmael, ¿contamina por carga? Depende
de si R’ Ishmael realmente sostiene “sin contacto en ninguna forma → sin carga”. La respuesta de Rabá bar
Rav Huná: “עוֹרְבָא פָּרַח” — “¡un cuervo vuela!”, una evasiva. Su hijo Rava protestó: ¿no es este el gran
Rav Aviá de Pumbedita que tú alabas? — y Rabá admitió “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת”, “sostenedme con tortas”,
estaba agotado, y él preguntó algo que requiere razonamiento.
124b — Cargado de una sola vez
Ulá. Dos medias aceitunas ensartadas en una astilla — “אֲפִילּוּ מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ —
טָהוֹר”, aun cargadas de un lado a otro todo el día, uno queda puro. ¿Por qué? El venisá/nosei del
versículo enseña “בָּעֵינַן נוֹשֵׂא וְהוּא דְּנִישָּׂא בְּבַת אַחַת” — la carga requiere que la kezait sea
cargable de una sola vez, sin que un utensilio la porte. Las objeciones desde la mishná (R’ Ishmael) y
desde la concesión de R’ Akivá — ¿por qué contaminan por carga esos casos de dos medias aceitunas? — se
responden, ambas veces, con el bimrudad de Rav Papá: una hebra fina de carne conecta los pedazos de
modo que se levantan como uno. Por último, toda la regla se plantea como una disputa tanaítica: el “aun quien
carga” de R’ Eliézer se relee como solo donde los pedazos son cargables de una vez.
Las distinciones, lado a lado
El motor de la mishná es una sola piel que porta carne, y cómo viaja la impureza depende de cómo está puesta
la carne y de quién mira. Cada celda se remonta al recorrido de arriba.
Una línea para llevarte
La misma carne, la misma piel — pero pártela en dos, o deja que un cuchillo en vez de una bestia la
arranque, y la impureza quizás simplemente deje de viajar. La significación no está en la cosa; está en lo
que aún puede hacer.
עוברים על הסוגיה, צעד אחר צעד
קכד ע”א — חתימת התנור: הקושיה שהפכה לסיוע
היכן אנו עומדים. ר’ ירמיה הקשה על ריש לקיש ממשנת התנור: ר’ מאיר מטהר תנור בהמעטתו מארבעה טפחים מבפנים
לטפילה — “מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים” — אך הטפילה עדיין מחזיקה אותו, ואם כן “הָא חֲלִים
וְקָאֵי”, הוא “עומד במצב בר-שיקום”. מדוע הוא טהור, אם ריש לקיש מונה את בר-השיקום כמחובר עדיין?
מהלכו הראשון של רבא. אל תדון כנגד ריש לקיש מר’ מאיר — דון לטובתו מן החכמים: הם מצריכים “גּוֹרֵר
אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ”, לגרור את הטפילה עד שהתנור על הקרקע החשופה, היינו שבירה גמורה ובלתי
הפיכה. זה עצמו עקרונו של ריש לקיש.
הגהתו של רבא. “אֶלָּא אָמַר רָבָא” — יתרה מזו, ר’ מאיר אינו נצרך לחלוק כלל. קרא את המשנה כשתי שאלות.
לטהר תנור שכבר נטמא — הכול, ר’ מאיר בכללם, חולקים לשלושה וגוררים עד הארץ. למנוע מתנור להיטמא —
שם ר’ מאיר מקל: אין צורך לגרור, אלא רק למעטו מארבעה טפחים מבפנים.
קכד ע”א — מידות התנור: שלושה, ארבעה או רובו
“חולקו לשלושה”. “אָמַר מָר: חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה” — כך שאין בשום חלק רובו. הגמרא מקשה מכלים ה׳:א׳:
תחילתו של תנור להיטמא — ארבעה טפחים, ושייריו נשארים טמאים בארבעה — ר’ מאיר; חכמים מבחינים בין תנור
גדול לקטן, ששייריו טמאים רק “בְּרוּבּוֹ”. ו”כל שהוא” לתנור קטן? דבי ר’ ינאי: “טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂים
תַּנּוּרֵי בָּנוֹת טֶפַח” — טפח, כגודל תנור הצעצוע של ילדים.
שתי הסתירות, מיושבות. הדיוק — טמא רק אם נותרה פיסת ארבעה טפחים, ואם כן להפך טהור אף ברובו — מתנגש בדין
ה”רוב” הקודם. תשובה: “הָתָם, דְּצַלְקֵיהּ מִצְלָק; הָכָא, דְּעַבְדֵיהּ גִּיסְטְרָא” — שם התנור נחתך
אופקית, כך שאין פיסה העומדת ביציבות; כאן נעשה גיסטרא, חתוך אנכית, כך שפיסת רוב עומדת בפני עצמה. וה”רוב
של טפח” שהתנור הצעצוע של ר’ ינאי יותיר, מה שוויו? אביי: דין ה”רוב” מדבר בתנור גדול; דין ה”ארבעה” ודין
ה”רוב” עומדים “הָא בְּתַנּוּרָא בַּר תִּשְׁעָה, הָא בְּתַנּוּרָא בַּר שִׁבְעָה” — זה בתנור בן תשעה טפחים,
וזה בבן שבעה.
קכד ע”א — עור שמיעטוהו לרצועות: “חשיב”, בניסוח מחדש
הלישנא אחרינא. רב הונא, משום ר’ ישמעאל בר’ יוסי: טלית קרועה טהורה אף אם נותרה בה פיסה כמעפורת שלא נקרעה.
על כך, ריש לקיש: “לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר — חֲשִׁיב” — זו טלית בלבד; שארית של עור
חשובה ונשארת טמאה. ר’ יוחנן: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲשִׁיב”, אף עור אינו חשוב. (החלים של אתמול,
עתה בלשון חשיב.)
קושיית ר’ יוחנן, ותירוצה. מכלים כ״ו:ט׳: עור טמא מדרס המיועד לרצועות וסנדלים נטהר משנתן בו איזמל (ר’
יהודה), או — לחכמים — “עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים”, משמיעטו מחמישה טפחים. משמיעטו, הוא טהור —
מדוע, אם ראוי שיהא חשוב? ריש לקיש: “דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמוֹשַׁב זָב” — המקרה בְּמי שרוצה את העור למושב
זב; פיסה מתחת לחמישה טפחים חסרת תועלת כמושב, לכן שם אינה חשובה. החשיבות, במילים אחרות, נמדדת כנגד המטרה
שבידך.
קכד ע”א — המשנה החדשה: עור שיש עליו בשר
“עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר” — עור נבלה הנושא כזית בשר. הנוגע בציב היוצא ממנו (ציב) או
בשערה שכנגדו (שערה שכנגדו) — טמא: הציב הוא בשר, והשערה שומרת עליו. שני חצאי זיתים על העור, לעומת
זאת, חולקים את התנאים:
- ר’ ישמעאל: “מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע” — טמא במשא (נושאם יחד) אך לא במגע (נוגע בכל אחד
לחוד).
- ר’ עקיבא: “לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא” — לא בזה ולא בזה. אך מודה ששני חצאי זיתים שתחבן
בקיסם והסיטן כן טמאים. מדוע מטהר בעור? “מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן” — מפני שהעור מבטלן.
קכד ע”א — גמרא: שן או סכין? והתפרצות רב נחמן
עולא משום ר’ יוחנן. בשר המשנה שומר על דינו “אֶלָּא פְּלָטַתּוּ חַיָּה” — רק היכן שחיה ניתקה אותו
(נשיכת כלב); “אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין — בָּטֵיל”, אך חתך סכין מבטל את הבשר לתוך העור, שכן מעשהו המכוון
של אדם מבטלו.
חוסר-האמונה של רב נחמן. אף פיסה בגודל תרתא (רבע קב)? כן. אף נפיא (נפה)? כן. “הָאֱלֹהִים! אִם
אָמַר לִי רַבִּי יוֹחָנָן מִפּוּמֵּיהּ — לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ” — האלוהים, אף מפיו של ר’ יוחנן לא הייתי מקבל.
כשהעלה רב אושעיא זאת לפני ר’ אמי, ר’ אמי סמר: מפני שרב נחמן חתן בית הנשיא, יזלזל בשמעתא של ר’ יוחנן?
אך על איזו בבא? אחר כך מצא רב אושעיא את ר’ אמי שונה את הדין על הסיפא (שני חצאי הזיתים) — ושם ר’ אמי
עצמו לא יקבל אף את נוסח הרישא (כזית שלם), “אף מיהושע בן נון”. אך כשבאו רבין וכל נחותי, העמידו את דין ר’
יוחנן על הרישא. הקושיה — שסכין אמור אז לבטל אף תרתא, בלא סברה — נדחית לרב פפא.
קכד ע”ב — מרודד: שכבת בשר דקה
מפתח רב פפא. “בִּמְרוּדָּד” — ר’ יוחנן דיבר בשכבת בשר דקה ופרושה, שטוחה על העור. אף נפח גדול של בשר
כזה, שניתק עם העור, בטל וזניח — ואם כן אין סברה בכך שתרתא תתבטל.
קכד ע”ב — האם שני מגעים מצטרפים? בר פדא מול ר’ יוחנן
בר פדא. ר’ ישמעאל שולל טומאת מגע רק בנוגע בעור מאחוריו. אך הנוגע בבשר במישרין מלפניו, “יֵשׁ נוֹגֵעַ
וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ” — שני מגעים, שאין בכל אחד כזית, מצטרפים למגע המטמא.
ר’ יוחנן. “אֵין נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ” — אינם מצטרפים; והוא לשיטתו, שכן סובר “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
וְרַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד”. ר’ דוסא (אהלות ג׳:א׳) סובר ששני חלקי מת שאין בכל
אחד כזית תחת גג אחד אינם מצטרפים לטומאת אוהל — אין “מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל.”
הדחייה. אם ר’ דוסא כר’ ישמעאל, אז החכמים החולקים על ר’ דוסא כר’ עקיבא — אך ר’ עקיבא מקל (מטהר), ואילו
אותם חכמים מחמירים! תשובה: ר’ עקיבא מטהר רק מחמת ביטול העור; בעלמא הוא סובר שהפיסות מצטרפות — כמו
שמראה הסיפא של המשנה עצמה (הקיסם מטמא).
קכד ע”ב — הכתוב: מגע ומשא כרוכים יחד
קושיית רב עוקבא בר חמא על בר פדא. הברייתא על “בְּנִבְלָתָם” (ויקרא י״א:כ״ד–כ״ה) — “ולא עור שיש עליו שני
חצאי זיתים” — שונה: יכול אף לא במשא, תלמוד לומר “וְהַנּוֹשֵׂא יִטְמָא” (ר’ ישמעאל). ר’ עקיבא קורא את שני
הפעלים ככרוכים: מה שבא לכלל מגע בא לכלל משא, ומה שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. אך לבר פדא הרי בא
לכלל מגע — מלפניו! רבא מיישב את ר’ עקיבא: “אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בְּכׇל צַד — בָּא לִכְלַל מַשָּׂא” —
מה שבא לכלל מגע בכל צד (אף בנגיעה בעור מבחוץ) בא לכלל משא; מה שלא, לא.
קכד ע”ב — הקולית הסתומה, והעורב הפורח
שאלת רב אויא. קולית סתומה — מוח בפנים, אין בשר בחוץ, ולכן אינה מטמאת במגע בשום דרך. לר’ ישמעאל, המטמאת
במשא? הדבר תלוי אם ר’ ישמעאל אכן סובר “לא בא לכלל מגע כלל → לא בא לכלל משא”. תשובת רבה בר רב הונא:
“עוֹרְבָא פָּרַח” — “עורב פורח!”, הסחה. בנו רבא מחה: והלוא זהו רב אויא סבא הגדול מפומבדיתא שאתה משבח? — ורבה
הודה “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת”, הייתי תשוש, והוא שאל דבר הצריך עיון.
קכד ע”ב — נישא בבת אחת
עולא. שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם — “אֲפִילּוּ מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — טָהוֹר”, אף
מוליכם ומביאם כל היום כולו, נשאר טהור. מדוע? הונשא/נושא שבכתוב מלמד “בָּעֵינַן נוֹשֵׂא וְהוּא דְּנִישָּׂא
בְּבַת אַחַת” — המשא צריך שהכזית יהא נישא בבת אחת, בלא שכלי יישאנו. הקושיות מן המשנה (ר’ ישמעאל) ומהודאת ר’
עקיבא — מדוע מטמאים אותם מקרי שני חצאי זיתים במשא? — נענות, בשני המקומות, במרודד של רב פפא: חוט בשר דק
מחבר את הפיסות כך שיינשאו כאחת. לבסוף כל הדין מוצג כמחלוקת תנאים: “אף הנושא” של ר’ אליעזר מתפרש כרק היכן
שהפיסות נישאות כאחת.
ההבחנות, זו מול זו
מנוע המשנה הוא עור אחד הנושא בשר, וכיצד נעה הטומאה תלוי באופן שהבשר מונח ובמי מביט. כל תא מתחקה אל
המהלך שלמעלה.
שורה אחת לקחת אתכם
אותו בשר, אותו עור — אך חלקהו לשניים, או הנח שסכין ולא חיה תיטול אותו, והטומאה שמא פשוט תחדל לנוע. החשיבות
אינה בַּדבר; היא במה שהוא עדיין יכול לעשות.
🎯 Test yourselfPonte a pruebaבחנו את עצמכם
Tip: click the card, then keys 1–4 answer and Enter moves on.Consejo: pulsa en la tarjeta; luego 1–4 responden y Enter continúa.טיפ: הקישו על הכרטיס; אחר כך 1–4 עונים ו-Enter ממשיך.
Tomorrow (Wed, 2 September 2026):
Chullin 125 — The mishna of the thigh bone (kulit) — a corpse's, a carcass's, a creeping animal's — sealed or perforated, and why a sealed corpse-bone still imparts impurity by contact while a sealed carcass-bone, touched, leaves you pure.
Mañana (mié, 2 de septiembre de 2026):
Julín 125 — La mishná del hueso del muslo (kulit) — de un cadáver, de un cadáver de animal, de un reptil — sellado o perforado, y por qué un hueso sellado de cadáver aún imparte impureza por contacto mientras que un hueso sellado de cadáver de animal, tocado, te deja puro.
מחר (יום ד׳, 2 בספטמבר 2026):
חולין קכה — משנת הקולית — של מת, של נבלה, של שרץ — סתומה או נקובה, ומדוע קולית מת סתומה עדיין מטמאה במגע בעוד קולית נבלה סתומה, הנוגע בה טהור.