Daf Yomi — Chullin 123 (חולין קכג)Daf Yomi — Julín 123 (חולין קכג)דף יומי — חולין קכג

Chapter 9: HaOr VeHaRotev (the hide and the gravy) · Mon, 31 August 2026Capítulo 9: HaOr VeHaRotev (la piel y el caldo) · lun, 31 de agosto de 2026פרק 9: העור והרוטב (העור והרוטב — עורות שדינם כבשר) · יום ב׳, 31 באוגוסט 2026
⚠️AI-generated study aid, built from the text of the daf. It does not replace learning the daf itself.Hoja generada por IA a partir del texto del daf. No reemplaza el estudio del daf mismo.דף עזר ללימוד שנוצר בבינה מלאכותית מתוך טקסט הדף. אינו מחליף את לימוד הדף עצמו.
📜 This is the daf itself — the Vilna page, not our writing. It is not AI-generated.Este es el daf mismo — la página de Vilna, no nuestra redacción. No está generado por IA.זהו הדף עצמו — דף וילנא, ולא כתיבה שלנו. הוא אינו מיוצר בבינה מלאכותית.

The big picture (read this first)

The daf opens by tidying up yesterday’s four-mil measure. The tradition that Reish Lakish attached three laws to it was doubly wrong: it was Aivu who said it, not R’ Abbahu — a listener confused the two names — and there were four laws, not three. The fourth is the mishna’s own kdei avoda: skins trodden for the time it takes to walk four mil are pure. A short bridge follows — the impurity a marauding legion leaves in a house, because soldiers carry human scalps for witchcraft — and that talk of human skin ushers in a new mishna about hides.

The new mishna is about flaying (hamafshit), and its real question is this:

While you are peeling a hide off a carcass, at what point does the part you have already flayed stop being “flesh” — stop carrying and receiving the impurity of a carcass? It depends on why you are flaying: for a carpet, the answer is one measure; for a jug, another; flaying up from the legs, another still.

Underneath the mishna’s measures runs the deeper current that occupies the whole daf: when does a partial severance end a thing’s halakhic identity — given that it might still be put back together? A hide half peeled, a garment half torn, an oven half dismantled — is the changed part already “gone,” or does the fact that it could be restored keep it what it was? That is the question behind Rav vs R’ Asi on the flayed handbreadth, and behind the great Reish Lakish vs R’ Yochanan dispute over whether a hide is repairable.

Four movements, in order:

  1. Closing the four-mil measure (123a). Aivu, not R’ Abbahu; four laws, not three — and the legion’s scalps.
  2. The mishna of flaying (123a). Carpet, jug, from the legs, and the neck-hide.
  3. Where does the flayed part turn pure? (123a–b). Rav vs R’ Asi on the handbreadth next to the flesh, the size of “the measure of grasping,” and the torn-garment analogy.
  4. Is a hide “repairable”? (123b). Reish Lakish vs R’ Yochanan, R’ Avin’s “each piece is fallen,” and the chain of objections that carries into tomorrow’s oven.

Key concepts & terms

Term Meaning
הַמַּפְשִׁיט (hamafshit) One who flays — peels the hide off a carcass. The mishna asks how much of the peeled hide still counts as flesh for impurity.
כְּדֵי אֲחִיזָה (kdei achiza) The measure of grasping — flaying for a carpet, the hide stays “flesh” until this much is peeled. A handbreadth, and per Abaye a folded handbreadth (tefach kaful).
לְשָׁטִיחַ / לְחֵמֶת (l’shatiach / l’chemet) Flaying for a carpet (cut head-to-tail, peeled from both sides) versus for a jug (cut a circle at the neck, peeled downward) — two methods, two measures.
הַמַּרְגִּיל (hamargil) One who flays starting from the legs upward for a jug — here the whole hide is a connection until it is peeled off entirely.
חִבּוּר (chibbur) A connection — hide still joined to the flesh so that impurity passes through it, both to receive impurity and to impart it.
יָד (yad) A handle — the strip of hide one grips while flaying. It serves the flesh, so it conveys impurity. R’ Asi’s reason the near handbreadth stays impure.
שׁוֹמֵר (shomer) A protector — a covering that guards the flesh; like a handle, it conveys impurity. Abaye’s frame for the neck-hide dispute.
טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר (tefach hasamuch labasar) The handbreadth next to the flesh — pure for Rav (already flayed), impure for R’ Asi (still gripped as a handle).
חָלִים (chalim) Repairable — Reish Lakish’s category: a torn hide can be reattached, so it keeps its impurity; R’ Yochanan holds even a hide is not repairable.
רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל (rishon rishon oseh nipul) “Each piece, as flayed, is rendered fallen” — R’ Avin: a flayed strip is permanently detached and never rejoins, unlike a torn garment that can be sewn.
טְבוּלַת יוֹם (tevulat yom) A garment immersed that day, still awaiting nightfall — the only case where tearing the majority (not all) of it purifies it.
כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת (kdei ma’aporet) The measure of a scarf — an untorn remnant this size keeps a torn garment a connection, and still impure.

El panorama general (leer esto primero)

El daf abre poniendo en orden la medida de cuatro mil de ayer. La tradición de que Reish Lakish le adjuntó tres leyes estaba doblemente errada: fue Aivu quien lo dijo, no R’ Abahu — un oyente confundió los dos nombres — y eran cuatro leyes, no tres. La cuarta es el propio kdei avodá de la mishná: las pieles pisadas por el tiempo que toma caminar cuatro mil son puras. Sigue un breve puente — la impureza que una legión en marcha deja en una casa, pues los soldados llevan cueros cabelludos humanos para brujería — y esa mención de piel humana introduce una nueva mishná sobre pieles.

La nueva mishná trata del desollado (hamafshit), y su verdadera pregunta es esta:

Mientras pelas una piel de un cadáver, ¿en qué punto la parte que ya desollaste deja de ser “carne” — deja de portar y recibir la impureza de un cadáver? Depende de por qué desuellas: para una alfombra, la respuesta es una medida; para un cántaro, otra; desollando desde las patas hacia arriba, otra distinta.

Bajo las medidas de la mishná corre la corriente más honda que ocupa todo el daf: ¿cuándo una separación parcial pone fin a la identidad halájica de una cosa — dado que aún podría rearmarse? Una piel a medio pelar, una prenda a medio rasgar, un horno a medio desmantelar — ¿está la parte cambiada ya “ida”, o el hecho de que podría restaurarse la mantiene lo que era? Esa es la pregunta detrás de Rav frente a R’ Así sobre el palmo desollado, y detrás de la gran disputa de Reish Lakish frente a R’ Iojanán sobre si una piel es reparable.

Cuatro movimientos, en orden:

  1. Cerrando la medida de cuatro mil (123a). Aivu, no R’ Abahu; cuatro leyes, no tres — y los cueros cabelludos de la legión.
  2. La mishná del desollado (123a). Alfombra, cántaro, desde las patas, y la piel del cuello.
  3. ¿Dónde se vuelve pura la parte desollada? (123a–b). Rav frente a R’ Así sobre el palmo junto a la carne, el tamaño de “la medida de agarre”, y la analogía de la prenda rasgada.
  4. ¿Es una piel “reparable”? (123b). Reish Lakish frente a R’ Iojanán, el “cada pieza es caída” de R’ Avín, y la cadena de objeciones que continúa mañana con el horno.

Conceptos y términos clave

Término Significado
הַמַּפְשִׁיט (hamafshit) El que desuella — pela la piel de un cadáver. La mishná pregunta cuánto de la piel pelada aún cuenta como carne para la impureza.
כְּדֵי אֲחִיזָה (kdei ajizá) La medida de agarre — desollando para una alfombra, la piel sigue siendo “carne” hasta que se pela esto. Un palmo, y según Abaie un palmo doblado (tefaj kaful).
לְשָׁטִיחַ / לְחֵמֶת (l’shatíaj / l’jémet) Desollar para una alfombra (cortada de cabeza a cola, pelada por ambos lados) frente a para un cántaro (corte circular en el cuello, pelada hacia abajo) — dos métodos, dos medidas.
הַמַּרְגִּיל (hamarguil) El que desuella empezando por las patas hacia arriba para un cántaro — aquí toda la piel es una conexión hasta que se pela por entero.
חִבּוּר (jibur) Una conexión — piel aún unida a la carne de modo que la impureza pasa por ella, tanto para recibir impureza como para impartirla.
יָד (iad) Un asa — la tira de piel que uno agarra al desollar. Sirve a la carne, así que transmite impureza. La razón de R’ Así de que el palmo cercano sigue impuro.
שׁוֹמֵר (shomer) Un protector — una cubierta que resguarda la carne; como un asa, transmite impureza. El marco de Abaie para la disputa de la piel del cuello.
טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר (tefaj hasamuj labasar) El palmo junto a la carne — puro para Rav (ya desollado), impuro para R’ Así (aún agarrado como asa).
חָלִים (jalim) Reparable — la categoría de Reish Lakish: una piel rasgada puede reunirse, así que conserva su impureza; R’ Iojanán sostiene que ni una piel es reparable.
רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל (rishón rishón osé nipul) “Cada pieza, al desollarse, queda caída” — R’ Avín: una tira desollada queda separada para siempre y nunca se reúne, a diferencia de una prenda rasgada que puede coserse.
טְבוּלַת יוֹם (tevulat iom) Una prenda sumergida ese día, aún esperando el anochecer — el único caso donde rasgar la mayoría (no todo) la purifica.
כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת (kdei ma’aporet) La medida de un pañuelo — un resto sin rasgar de este tamaño mantiene la prenda rasgada como conexión, y aún impura.

התמונה הגדולה (לקרוא קודם)

הדף פותח ביישוב שיעור ארבעת מילין של אתמול. המסורת שריש לקיש תלה בו שלוש הלכות היתה שגויה כפליים: איבו אמרה, לא ר’ אבהו — שומע התבלבל בין שני השמות — והיו ארבע הלכות, לא שלוש. הרביעית היא כדי עבודה שבמשנה עצמה: עורות שהילך בהם כזמן הליכת ארבעת מילין — טהורים. אחר כך גשר קצר — הטומאה שגיס במסע משאיר בבית, שכן החיילים נושאים גולגלות אדם לכשפים — ואותה מדיבור על עור אדם באה משנה חדשה על עורות.

המשנה החדשה עוסקת בהפשטה (המפשיט), ושאלתה האמיתית זו:

בעודך מפשיט עור מנבלה, מאיזו נקודה חדל החלק שכבר הפשטת להיות “בשר” — חדל לשאת ולקבל טומאת נבלה? הדבר תלוי במה אתה מפשיט — לשטיח, תשובה אחת; לחמת, אחרת; המפשיט מן הרגליים ומעלה, אחרת עוד.

מתחת למידות המשנה רץ הזרם העמוק יותר המעסיק את כל הדף: מתי ניתוק חלקי מפקיע את זהותו ההלכתית של דבר — בהיותו בר-שיקום עדיין? עור שהופשט למחצה, טלית שנקרעה למחצה, תנור שפורק למחצה — האם החלק שהשתנה כבר “הלך”, או שעצם היותו בר-שיקום מותיר אותו כשהיה? זו השאלה שמאחורי רב ור’ אסי על הטפח המופשט, ומאחורי המחלוקת הגדולה בין ריש לקיש לר’ יוחנן אם עור חלים.

ארבעה מהלכים, לפי הסדר:

  1. חתימת שיעור ארבעת מילין (קכג ע”א). איבו, לא ר’ אבהו; ארבע הלכות, לא שלוש — וגולגלות הגיס.
  2. משנת המפשיט (קכג ע”א). שטיח, חמת, מן הרגליים, ועור הצוואר.
  3. היכן החלק המופשט טהור? (קכג ע”א–ע”ב). רב ור’ אסי על הטפח הסמוך לבשר, שיעור “כדי אחיזה”, והמשל מטלית קרועה.
  4. האם עור “חלים”? (קכג ע”ב). ריש לקיש ור’ יוחנן, “ראשון ראשון עושה ניפול” של ר’ אבין, ושרשרת ההקושיות הנמשכת מחר בתנור.

מושגים ומונחים מרכזיים

מונח משמעות
הַמַּפְשִׁיט המפשיט עור מנבלה. המשנה שואלת עד כמה מן העור המופשט עדיין נחשב בשר לטומאה.
כְּדֵי אֲחִיזָה המפשיט לשטיח, העור נשאר “בשר” עד שהפשיט שיעור זה. טפח, ולדעת אביי טפח כפול.
לְשָׁטִיחַ / לְחֵמֶת הפשטה לשטיח (סדק מן הראש עד הזנב, מפשיט משני צדדיו) לעומת לחמת (סדק עגול בצוואר, מפשיט כלפי מטה) — שתי דרכים, שתי מידות.
הַמַּרְגִּיל המפשיט מן הרגליים ומעלה לחמת — כאן כל העור חבור עד שיפשיטנו כולו.
חִבּוּר עור עדיין דבוק בבשר כך שהטומאה עוברת דרכו, בין לקבל טומאה בין לטמא.
יָד רצועת העור שאוחז בה בעת ההפשטה. משמשת את הבשר, לכן מוליכה טומאה. טעם ר’ אסי שהטפח הסמוך עדיין טמא.
שׁוֹמֵר כיסוי המגן על הבשר; כיד, מוליך טומאה. תבנית אביי למחלוקת עור הצוואר.
טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טהור לרב (כבר הופשט), טמא לר’ אסי (עדיין אוחזים בו כיד).
חָלִים קטגוריית ריש לקיש: עור קרוע ניתן לחברו מחדש, לכן שומר על טומאתו; ר’ יוחנן סובר שאף עור אינו חלים.
רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל ר’ אבין: רצועה מופשטת מנותקת לצמיתות ואינה חוזרת ומתחברת, שלא כטלית קרועה שניתן לתופרה.
טְבוּלַת יוֹם טלית שנטבלה באותו יום, ממתינה להערב שמש — המקרה היחיד שבו קריעת רובה (לא כולה) מטהרתה.
כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת שארית שלא נקרעה בגודל זה מותירה את הטלית הקרועה חבור, ועדיין טמאה.

🃏 FlashcardsTarjetasכרטיסיות

The terms above, one per card. Read the term, recall what it means on this daf, then turn the card over and say whether you had it. Whatever you flag comes back at the end in a shorter second round.Los términos de arriba, uno por tarjeta. Lee el término, recuerda qué significa en este daf, luego gira la tarjeta y di si lo sabías. Lo que marques vuelve al final en una segunda ronda, más corta.המונחים שלמעלה, אחד לכל כרטיס. קראו את המונח, נסו להיזכר מה משמעותו בדף הזה, ואז הפכו את הכרטיס ואמרו אם ידעתם. כל מה שתסמנו יחזור בסוף בסיבוב שני, קצר יותר.

Tip: click the card, then space flips it, ← → move, 1 / 2 rate it.Consejo: pulsa en la tarjeta; la barra espaciadora la gira, ← → navegan, 1 / 2 califican.טיפ: הקישו על הכרטיס; מקש הרווח הופך אותו, ← → מדפדפים, 1 / 2 מדרגים.

Who’s who in today’s daf

Tannaim

  • Rabbi Yishmael (ben Elisha, the High Priest) — one of the Ten Martyrs, famed for his beauty; the daf’s bridge-line has his preserved scalp placed on the heads of kings. (Not R’ Yishmael the third- generation disputant of R’ Akiva.)
  • Rabbi Yoḥanan ben Nuri — Tanna of the generation after R’ Akiva; in the mishna, the neck-hide is not a connection.
  • Rabbi Yehuda (bar Ilai) — fourth-generation Tanna; in the Kelim mishna, a scalpel-cut alone purifies a hide meant for straps, against the Rabbis who require reducing it below five handbreadths.
  • Rabbi Elazar b’Rabbi Shimon (bar Yoḥai) — fifth-generation Tanna; holds one need pinch only a majority of the two simanim of a bird burnt-offering — the case Rabba invokes.
  • Rabbi Dostai ben Yehuda, in the name of Rabbi Shimon (bar Yoḥai) — flaying a creeping animal is a connection until it is peeled entirely.
  • Rabbi Shimon b’Rabbi Yosei (ben Ḥalafta) — a fifth-generation Tanna; via Rav Huna, the scarf-measure remnant.

Eretz-Yisrael Amoraim

  • Reish Lakish (Shimon ben Lakish) — second-generation Amora of Tiberias; a torn hide stays impure because it is repairable — the daf’s central position, defended against four objections.
  • Rabbi Yoḥanan (bar Nafcha) — head of the Tiberias academy, Reish Lakish’s colleague and brother-in-law; even a hide is not repairable. (Rabbi Yoḥanan, the Amora — distinct from R’ Yoḥanan ben Nuri the Tanna above.)
  • Aivu — an Amora who transmitted teachings in Reish Lakish’s name; the daf corrects the earlier record to him. A minor figure I can say little more about with confidence.
  • Rabbi Abbahu — third-generation Amora of Caesarea; here only as the mistaken attribution the daf removes.
  • Rabbi Yosei b’Rabbi Ḥanina — second-generation Amora; one need not turn back even a mil for prayer or water that lies behind him.
  • Rabbi Asi — second-generation Amora who came from Bavel to Eretz Yisrael, colleague of R’ Ami; the handbreadth of hide next to the flesh stays impure as a handle. (Rabbi Asi, not Rav Ashi the much later head of Sura, nor Rav Asi of Bavel.)
  • Rabbi Yirmeya — fourth-generation Amora, the sharp questioner; presses Reish Lakish from the flaying mishna and from the oven.
  • Rabbi Avin (Ravin) — a later Eretz-Yisrael Amora; resolves the mishna for Reish Lakish — each flayed piece is permanently “fallen.”

Babylonian Amoraim

  • Rav (Abba Arikha) — founder of Sura; the whole flayed part of the hide is pure.
  • Rav Aḥa bar Yaakov — third–fourth-generation Amora; infers that one must return for water or a synagogue that is less than a mil away.
  • Rav Naḥman (bar Yaakov), in the name of Rabba bar Avuh — Rav Naḥman is the third-generation judge of Nehardea; Rabba bar Avuh is his teacher and father-in-law. The torn-garment rule applies only to a garment immersed that day. (Rav Naḥman bar Yaakov — not Rav Naḥman bar Yitzḥak.)
  • Rabba (bar Naḥmani) — third-generation head of Pumbedita; raises two refutations against Rabba bar Avuh. (Rabbah — not Rava; and not Rabba bar Avuh, whom he is refuting.)
  • Rav Yosef (bar Ḥiyya) — third-generation head of Pumbedita; answers both of Rabba’s refutations, and presses Reish Lakish from the neck-hide.
  • Abaye — fourth-generation head of Pumbedita; reframes the neck-hide dispute as a question of a protector prone to detach by itself.
  • Shmuel’s father (Abba bar Abba, Abuha diShmuel) — first-generation Amora; a slaughtered tereifa imparts impurity if it is a consecrated animal.

Quién es quién en el daf de hoy

Tanaím

  • Rabí Ishmael (ben Elishá, el Sumo Sacerdote) — uno de los Diez Mártires, célebre por su belleza; la línea puente del daf pone su cuero cabelludo conservado sobre las cabezas de los reyes. (No R’ Ishmael el disputante de la tercera generación de R’ Akivá.)
  • Rabí Iojanán ben Nuri — Tana de la generación posterior a R’ Akivá; en la mishná, la piel del cuello no es una conexión.
  • Rabí Iehudá (bar Ilai) — Tana de la cuarta generación; en la mishná de Kelim, un corte de escalpelo por sí solo purifica una piel destinada a correas, contra los Sabios que exigen reducirla por debajo de cinco palmos.
  • Rabí Elazar b’Rabí Shimón (bar Iojái) — Tana de la quinta generación; sostiene que basta pellizcar una mayoría de los dos simanim de una ofrenda quemada de ave — el caso que invoca Rabá.
  • Rabí Dostái ben Iehudá, en nombre de Rabí Shimón (bar Iojái) — desollar un animal que se arrastra es una conexión hasta que se pela por entero.
  • Rabí Shimón b’Rabí Iosí (ben Jalafta) — Tana de la quinta generación; por Rav Huna, el resto de la medida de un pañuelo.

Amoraím de Erretz Israel

  • Reish Lakish (Shimón ben Lakish) — Amorá de la segunda generación de Tiberíades; una piel rasgada sigue impura porque es reparable — la posición central del daf, defendida contra cuatro objeciones.
  • Rabí Iojanán (bar Nafja) — cabeza de la academia de Tiberíades, colega y cuñado de Reish Lakish; ni una piel es reparable. (Rabí Iojanán, el Amorá — distinto de R’ Iojanán ben Nuri el Tana de arriba.)
  • Aivu — un Amorá que transmitió enseñanzas en nombre de Reish Lakish; el daf corrige el registro anterior hacia él. Una figura menor sobre la que poco más puedo decir con confianza.
  • Rabí Abahu — Amorá de la tercera generación de Cesarea; aquí solo como la atribución errónea que el daf elimina.
  • Rabí Iosí b’Rabí Janiná — Amorá de la segunda generación; no hay que volver ni un mil por la oración o el agua que quedan tras uno.
  • Rabí Así — Amorá de la segunda generación que vino de Bavel a Erretz Israel, colega de R’ Amí; el palmo de piel junto a la carne sigue impuro como asa. (Rabí Así, no Rav Ashí el mucho más tardío cabeza de Surá, ni Rav Así de Bavel.)
  • Rabí Irmiiá — Amorá de la cuarta generación, el cuestionador agudo; presiona a Reish Lakish desde la mishná del desollado y desde el horno.
  • Rabí Avín (Ravín) — Amorá tardío de Erretz Israel; resuelve la mishná para Reish Lakish — cada pieza desollada queda “caída” para siempre.

Amoraím de Bavel

  • Rav (Abá Arija) — fundador de Surá; toda la parte desollada de la piel es pura.
  • Rav Ajá bar Iaakov — Amorá de la tercera-cuarta generación; infiere que hay que volver por agua o una sinagoga que estén a menos de un mil.
  • Rav Najmán (bar Iaakov), en nombre de Rabá bar Avuh — Rav Najmán es el juez de la tercera generación de Nehardea; Rabá bar Avuh es su maestro y suegro. La regla de la prenda rasgada solo se aplica a una prenda sumergida ese día. (Rav Najmán bar Iaakov — no Rav Najmán bar Itzjak.)
  • Rabá (bar Najmani) — cabeza de Pumbedita de la tercera generación; plantea dos refutaciones contra Rabá bar Avuh. (Rabá — no Rava; y no Rabá bar Avuh, a quien está refutando.)
  • Rav Iosef (bar Jiiá) — cabeza de Pumbedita de la tercera generación; responde a ambas refutaciones de Rabá, y presiona a Reish Lakish desde la piel del cuello.
  • Abaie — cabeza de Pumbedita de la cuarta generación; reformula la disputa de la piel del cuello como una cuestión de un protector propenso a desprenderse por sí solo.
  • El padre de Shmuel (Abá bar Abá, Abuha diShmuel) — Amorá de la primera generación; una tereifá degollada imparte impureza si es un animal consagrado.

מי ומי בדף של היום

תנאים

  • רבי ישמעאל (בן אלישע, כהן גדול) — מעשרה הרוגי מלכות, נודע ביופיו; שורת הגשר של הדף מספרת שגולגלתו השמורה הונחה בראשי מלכים. (לא ר’ ישמעאל בן הפלוגתא מהדור השלישי של ר’ עקיבא.)
  • רבי יוחנן בן נורי — תנא מהדור שלאחר ר’ עקיבא; במשנה, עור הצוואר אינו חבור.
  • רבי יהודה (בר אלעאי) — תנא מהדור הרביעי; במשנת כלים, מתן איזמל לבדו מטהר עור המיועד לרצועות, כנגד חכמים המצריכים למעטו מחמישה טפחים.
  • רבי אלעזר ברבי שמעון (בר יוחאי) — תנא מהדור החמישי; סובר שדי במליקת רוב שני הסימנים של עולת העוף — המקרה שרבה מביא.
  • רבי דוסתאי בן יהודה, משום רבי שמעון (בר יוחאי) — המפשיט שרץ, חבור עד שיפשיטנו כולו.
  • רבי שמעון ברבי יוסי (בן חלפתא) — תנא מהדור החמישי; משום רב הונא, שיור כדי מעפורת.

אמוראי ארץ ישראל

  • ריש לקיש (שמעון בן לקיש) — אמורא מהדור השני בטבריה; עור קרוע נשאר טמא מפני שהוא חלים — עמדת המרכז של הדף, המתגוננת מפני ארבע קושיות.
  • רבי יוחנן (בר נפחא) — ראש ישיבת טבריה, חברו וגיסו של ריש לקיש; אף עור אינו חלים. (רבי יוחנן האמורא — נבדל מר’ יוחנן בן נורי התנא שלעיל.)
  • איבו — אמורא שמסר בשם ריש לקיש; הדף מתקן את המסורת אליו. דמות משנית שאיני יכול לומר עליה הרבה בביטחון.
  • רבי אבהו — אמורא מהדור השלישי בקיסרין; כאן רק כייחוס השגוי שהדף מסלק.
  • רבי יוסי ברבי חנינא — אמורא מהדור השני; אין חוזרים אף מיל על תפילה או מים שמאחוריו.
  • רבי אסי — אמורא מהדור השני שעלה מבבל לארץ ישראל, חברו של ר’ אמי; טפח העור הסמוך לבשר נשאר טמא כיד. (רבי אסי, לא רב אשי ראש סורא המאוחר בהרבה, ואף לא רב אסי מבבל.)
  • רבי ירמיה — אמורא מהדור הרביעי, השואל החד; לוחץ על ריש לקיש ממשנת המפשיט ומן התנור.
  • רבי אבין (רבין) — אמורא ארץ-ישראלי מאוחר; מיישב את המשנה לריש לקיש — כל רצועה מופשטת “נופלת” לצמיתות.

אמוראי בבל

  • רב (אבא אריכא) — מייסד סורא; כל החלק המופשט של העור טהור.
  • רב אחא בר יעקב — אמורא מהדור השלישי-רביעי; מדייק שחוזרים על מים או בית כנסת שהם פחות ממיל.
  • רב נחמן (בר יעקב), משום רבה בר אבוה — רב נחמן דיין הדור השלישי בנהרדעא; רבה בר אבוה רבו וחמיו. דין הטלית הקרועה חל רק בטלית שנטבלה באותו יום. (רב נחמן בר יעקב — לא רב נחמן בר יצחק.)
  • רבה (בר נחמני) — ראש פומבדיתא מהדור השלישי; מעלה שתי תשובות כנגד רבה בר אבוה. (רבה — לא רבא; ואף לא רבה בר אבוה שאותו הוא מפריך.)
  • רב יוסף (בר חייא) — ראש פומבדיתא מהדור השלישי; משיב על שתי תשובות רבה, ולוחץ על ריש לקיש מעור הצוואר.
  • אביי — ראש פומבדיתא מהדור הרביעי; מנסח מחדש את מחלוקת עור הצוואר כשאלה של שומר העשוי לינתק מאליו.
  • אבוה דשמואל (אבא בר אבא) — אמורא מהדור הראשון; טרפה ששחטה מטמאה אם היא מן המוקדשים.

The whole Vilna page as it is printed — Gemara in the middle, Rashi and Tosafot in the margins, Mesoras HaShas and Ein Mishpat down the sides. Open it full size to read it comfortably, and tap any line underneath it for the English of that passage.La página de Vilna completa, tal como está impresa — la Guemará en el centro, Rashi y Tosafot en los márgenes, Masoret HaShas y Ein Mishpat a los lados. Ábrela a tamaño completo para leerla con comodidad; debajo está su texto, pasaje por pasaje.דף וילנא כולו כפי שהוא מודפס — הגמרא באמצע, רש״י ותוספות בשוליים, מסורת הש״ס ועין משפט בצדדים. פתחו אותו בגודל מלא כדי לקרוא בנוחות; מתחתיו מופיע הטקסט שלו, קטע אחר קטע.

חולין קכ״ג. Open full sizeAbrir a tamaño completoפתיחה בגודל מלא

Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע

It was Aivu who said this statement in the name of Reish Lakish and not Rabbi Abbahu, and he said four halakhot, not three, with regard to the measure of four mil, and the fourth one of them is the halakha mentioned in the mishna: Skins that one spread on the ground and trod upon for the period required for tanning, i.e., the amount of time it takes to walk four mil, are no longer classified as flesh and are ritually pure.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to prayer and washing one’s hands, the Sages taught that one must travel four mil to find a synagogue or water only if the synagogue or the water is ahead of him, in the direction that he is traveling. But if it is behind him, he need not return even one mil. Rav Aḥa bar Yaakov said: From this statement one may infer that it is specifically a mil that one need not return; but one must return for a synagogue or water that is at a distance of less than one mil.
new sugyaThe mishna states that the skin of a human corpse is impure like its flesh. The Sages taught in the Tosefta (8:16): In the case of a legion traveling for warfare from place to place, and one member of the legion enters a house, the house is impure, as there is no legion that does not have several scalps that its soldiers carry around for witchcraft. And you should not be surprised that they do so, as the scalp [karkefal] of Rabbi Yishmael was placed on the heads of kings.
MISHNA: The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, or a ritually impure unslaughtered carcass; a small animal, e.g., sheep, or a large animal, e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances.
These circumstances are: If he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide, i.e., two handbreadths.
And if he is flaying the animal for the purpose of crafting a leather jug, in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh until he flays the animal’s entire breast.
In the case of one who seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, until he removes the animal’s hide in its entirety, the entire hide is considered as having a connection with the flesh and its halakhic status remains that of flesh with regard to impurity, i.e., with regard to becoming impure and with regard to imparting impurity. If one removed the entire hide except for the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, and the Rabbis say: It is considered to have a connection to the flesh until he removes the animal’s hide in its entirety, including the neck.
GEMARA: The mishna teaches: If one flays an animal for the purpose of making a carpet out of it, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. The Gemara asks: From that point forward, i.e., when one has flayed more than the measure of grasping of the hide, what is the status of the hide?
Rav says: The entire section of the hide that has been flayed is pure because it no longer serves the flesh as a handle. But the hide that is still attached to the flesh serves the flesh as protection, and therefore it transmits impurity to the flesh and from the flesh, and joins together with the flesh to constitute the requisite measure to impart the impurity of food. Rabbi Asi says: One handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is susceptible to impurity. Since the one who flays the hide holds this handbreadth of the hide while flaying, this section of the hide serves the flesh as a handle.
The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Asi from a baraita: In the case of one who flays an unslaughtered animal carcass, once he has cut the hide along the length of the animal from head to tail and then removed this measure of the hide from both sides, then from that point forward, a person who touches the flayed hide is pure, because the flayed hide does not impart impurity of a carcass. What, is it not discussing even the handbreadth of hide next to the flesh, contrary to the opinion of Rabbi Asi? The Gemara answers: No, there is no proof from this baraita, as it may be discussing the flayed hide except for the handbreadth next to the flesh.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita: Once an animal carcass has been flayed more than the measure of grasping the hide, if one touches the hide opposite the flesh before that hide was flayed he is impure. This statement indicates that the attached hide opposite the flesh is impure, but one handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi. The Gemara answers: There is no proof from this baraita. The tanna who taught this baraita was referring to the entire handbreadth of flayed hide next to the flesh by calling it the hide opposite the flesh.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita (Tosefta 8:18): In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure unslaughtered carcass, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping it, and one who touches one handbreadth of the flayed hide next to the flesh remains pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi.
The Gemara answers: Here we are dealing with the first handbreadth of hide that is flayed in addition to the measure of grasping. In a case where only one handbreadth of hide has been flayed in addition to the measure of grasping, it is more comfortable for the one flaying the hide to grasp the edge of the hide rather than the handbreadth of hide that is nearest to the flesh. Furthermore, the most comfortable way to continue flaying is to do so with a knife without grasping the flayed hide at all. Therefore, Rabbi Asi concedes that the hide in this case does not serve the flesh as a handle and consequently does not impart impurity. But afterward, when one has already flayed more than three handbreadths of hide, one holds the handbreadth of hide next to the flesh while continuing to flay the animal, and since it serves the flesh as a handle it imparts impurity.
new sugyaThe mishna teaches that the hide’s halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. It was taught in a baraita: How much is the measure of grasping? It is one handbreadth. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: The measure of grasping is two handbreadths?
Abaye says: The first baraita is referring to one who grasps a double handbreadth by folding the first two handbreadths together and grasping them. This explanation of Abaye is also taught in the Tosefta (8:18): How much is the measure of grasping? It is a double handbreadth.
new sugyaThe Gemara discusses a matter similar to the previous discussion of a partially flayed hide. We learned in a mishna elsewhere (Kelim 28:8): A ritually impure garment that tears is rendered pure because it is no longer considered a useable garment. In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered as having a connection, and since it is no longer considered a useable garment, it is pure.
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this halakha only with regard to an impure garment that was already immersed in a ritual bath that day, but one must wait until nightfall for the purification process to be completed in order to wear the garment while eating ritually pure food. In such a case, tearing the majority of the garment renders it pure, and the Sages did not apply the requirement that the entire garment be torn.
This is because the reason for this rabbinic decree is lest one tear only half of it out of concern for the damage to the garment. And since in this case, the owner of the garment showed that he was not concerned about damage to the garment by immersing it in a ritual bath, an act which damages the garment, so too he is presumably not concerned about the garment with regard to tearing it, and he will certainly tear the majority of it. But a garment that was not immersed that day is not rendered pure by tearing the majority of the garment due to a rabbinic decree lest one come to not tear the majority of the garment but only half of it.
Rabba said: There are two refutations of this statement. One is that the decree should apply even to a garment that was immersed that day, lest people who see one eating ritually pure food while wearing such a garment say that immersion of a garment on the same day is sufficient for the garment to be worn while eating ritually pure food, and there is no need to wait until nightfall. And furthermore, if a garment that was not immersed that day is rendered pure only by tearing the entire garment and not by tearing merely a majority of the garment, due to a decree lest one tear less than a majority of the garment,
חולין קכ״ג: Open full sizeAbrir a tamaño completoפתיחה בגודל מלא

Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע

so too, with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one is required to pinch merely a majority of two simanim in the nape of the neck in order to prepare it for sacrifice, let him decree against pinching the majority of two simanim lest one come to not perform the pinching on the majority of two simanim, but rather on merely half of them.
Rav Yosef responded to Rabba’s two refutations and said to him: With regard to that which you said, that a rabbinic decree is necessary even with regard to a garment that was immersed that day lest onlookers say that immersion of a garment on that same day is sufficient, there is no reason for such a concern. This is because its tear proves that the garment is pure due to the tear, and not because one is allowed to wear an immersed garment while eating pure food before sunset.
And with regard to that which you said, that with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, let him decree against pinching the majority of the simanim lest one fail to pinch the majority, in fact there is no reason for such a concern. Rav Yosef explains: The reason there is no concern is that pinching is performed by the priests, who are vigilant with regard to mitzvot.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation to Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from the mishna here: In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually impure animal or a ritually pure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide.
The Gemara infers: But after one has flayed more than a measure of grasping the hide, the hide is pure. Why is this so? Let the Sages decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping is susceptible to impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to complete only a measure of grasping, and he is thereby touching a source of impurity, and we might mistakenly deem him pure.
The Gemara answers: If the mishna were discussing impurity by Torah law, indeed the Sages would issue such a decree. But here we are dealing with impurity by rabbinic law, and therefore the Sages did not issue such a decree.
The Gemara objects: According to this answer, the case in the mishna of an impure person who flays a pure animal works out well. That could be referring to a case of impurity by rabbinic law. But in every case of a pure person who flays an impure animal, i.e., an unslaughtered animal carcass, the impurity of the animal is by Torah law. Therefore, in such a case the Sages should have issued a decree. The Gemara explains: The case taught in the mishna of a person who flays an impure animal is referring to a pure animal that was properly slaughtered, but after the slaughter the animal was found to have a wound that would have caused it to die within twelve months, thereby rendering it a tereifa. Such an animal imparts impurity by rabbinic law.
The Gemara asks: Is a pure animal that is found to be a tereifa capable of imparting impurity? The Gemara answers: Yes, in accordance with the opinion of Shmuel’s father, as Shmuel’s father said: A tereifa that one slaughtered imparts impurity by rabbinic law if it is a sacrificial animal. Accordingly, the mishna is referring to the case of a sacrificial animal that was found to be a tereifa.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation of Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from a baraita (Tosefta 8:19): Rabbi Dostai ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to one who flays creeping animals, its hide is considered to have a connection with the flesh, and it imparts impurity of a creeping animal until he flays the animal in its entirety.
The Gemara infers: This halakha applies only with regard to creeping animals, but with regard to a camel or other non-kosher animals, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh and is pure, even though when the measure of grasping is flayed it is impure. Apparently, there is no rabbinic decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping imparts impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to flay only a measure of grasping, contrary to the opinion of Rabba bar Avuh.
The Gemara rejects this proof: Do not say that this statement indicates that with regard to a camel, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh. Rather, say that this statement indicates that only with regard to a creeping animal is the hide considered to have a connection with the flesh until one flays the animal in its entirety. But with regard to a camel carcass and other non-kosher animals, in a case where one seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, if he removed the entire hide except for the hide over the neck, it is not considered to have a connection to the flesh, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri stated in the mishna.
new sugyaThe Gemara returns to discuss, and limit the scope of, the previously cited mishna (Kelim 28:8): In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna says in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei: The mishna taught that an impure garment, most of which has been torn, is no longer impure only when one did not leave untorn a part of the garment that is the measure of a scarf. But if he left an untorn piece that is the measure of a scarf, it is considered to have a connection, and the garment remains ritually impure.
Reish Lakish said: The mishna taught only with regard to an impure garment, most of which has been torn, that it is no longer impure, but an impure hide that was torn in such a manner remains impure because it is repairable. And Rabbi Yoḥanan said: Even a hide that was torn in such a manner is no longer impure because it is not repairable.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 26:9): In the case of a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to make it into straps and sandals, when he applies a scalpel [izmel] to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the size of the hide to a measure of less than five handbreadths. In any event, when he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say according the opinion of Reish Lakish that the hide should not become pure, as it is repairable.
Reish Lakish responded to Rabbi Yoḥanan: When I said that a torn hide is repairable, I was referring to a case where one cut the hide in a straight line. By contrast, here we are dealing with a case where one cut the hide in a circular manner. In such a case, the hide is not repairable.
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: In the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping. Rabbi Yirmeya infers: But once one has flayed more than the measure of grasping, the hide is pure. But according to Reish Lakish, why is this so? Let us say that the hide is repairable, i.e., it can be sewn back on. Rabbi Avin interpreted the mishna and explained that one piece after one piece, i.e., each piece that is flayed is rendered fallen and disconnected from the flesh, as it will never be reattached to the flesh, unlike the case of a torn hide, which may be sewn back together.
Rav Yosef raises an objection to the opinion of Reish Lakish from another ruling in the mishna: With regard to the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, as the hide is merely loosely connected to the neck itself, and it is pure. According to Reish Lakish, why is this so? Doesn’t the hide exist in its repaired state, i.e., isn’t it still connected to the neck itself? If an impure hide that was torn and can be repaired remains impure, this should certainly be the halakha with regard to hide that was never moved from its initial state.
Abaye said to Rav Yosef: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish due to the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: The hide covering the neck is considered to have a connection to the flesh, a statement that supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.
Rather, Abaye said: The dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan is irrelevant to the dispute in the mishna between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. In the mishna, they disagree with regard to whether an appendage, such as the hide of the neck, that protects the flesh but is prone to become detached by itself is considered to be protection. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is considered to be protection, and one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Nuri, holds that it is not considered to be protection.
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 5:7): With regard to an oven that has become impure, how does one purify it? One divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster that surrounds the oven

The daf laid out as it is printed: the Gemara in the middle, Rashi on the inner margin and Tosafot on the outer one. Nothing here was written by us.El daf con la disposición de la página impresa: la Guemará en el centro, Rashi en el margen interior y Tosafot en el exterior. Nada de esto fue escrito por nosotros.הדף בעימוד שבו הוא מודפס: הגמרא באמצע, רש״י בשוליים הפנימיים ותוספות בחיצוניים. שום דבר כאן לא נכתב על ידינו.

ShowMostrarהצגה

חולין קכ״ג. Open on SefariaAbrir en Sefariaפתיחה בספריא

אַיְבוּ אַמְרַהּ, וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.

It was Aivu who said this statement in the name of Reish Lakish and not Rabbi Abbahu, and he said four halakhot, not three, with regard to the measure of four mil, and the fourth one of them is the halakha mentioned in the mishna: Skins that one spread on the ground and trod upon for the period required for tanning, i.e., the amount of time it takes to walk four mil, are no longer classified as flesh and are ritually pure.

איבו אמרה — להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו:

וארבעי אמר בה — וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין:

עבודה — האי כדי עבודה דמתניתין:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו – אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, וּמִינַּהּ: מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל – חוֹזֵר.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to prayer and washing one’s hands, the Sages taught that one must travel four mil to find a synagogue or water only if the synagogue or the water is ahead of him, in the direction that he is traveling. But if it is behind him, he need not return even one mil. Rav Aḥa bar Yaakov said: From this statement one may infer that it is specifically a mil that one need not return; but one must return for a synagogue or water that is at a distance of less than one mil.

תָּנוּ רַבָּנַן: לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְנִכְנַס לְבַיִת – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן וְלִיגְיוֹן שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.

new sugyaThe mishna states that the skin of a human corpse is impure like its flesh. The Sages taught in the Tosefta (8:16): In the case of a legion traveling for warfare from place to place, and one member of the legion enters a house, the house is impure, as there is no legion that does not have several scalps that its soldiers carry around for witchcraft. And you should not be surprised that they do so, as the scalp [karkefal] of Rabbi Yishmael was placed on the heads of kings.

ליגיון — גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם:

קרקפלין — עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה:

מַתְנִי׳ הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה –

MISHNA: The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, or a ritually impure unslaughtered carcass; a small animal, e.g., sheep, or a large animal, e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances.

מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה — שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין:

לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה.

These circumstances are: If he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide, i.e., two handbreadths.

כדי אחיזה — הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה:

וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.

And if he is flaying the animal for the purpose of crafting a leather jug, in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh until he flays the animal’s entire breast.

ולחמת — אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה:

עד שיפשיט את החזה — הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים:

הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

In the case of one who seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, until he removes the animal’s hide in its entirety, the entire hide is considered as having a connection with the flesh and its halakhic status remains that of flesh with regard to impurity, i.e., with regard to becoming impure and with regard to imparting impurity. If one removed the entire hide except for the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, and the Rabbis say: It is considered to have a connection to the flesh until he removes the animal’s hide in its entirety, including the neck.

המרגיל — שהתחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור והנוגע אף בעור המופשט כנוגע בבשר:

עור שעל הצואר — מעצמו נפשט לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה:

גְּמָ׳ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?

GEMARA: The mishna teaches: If one flays an animal for the purpose of making a carpet out of it, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. The Gemara asks: From that point forward, i.e., when one has flayed more than the measure of grasping of the hide, what is the status of the hide?

גמ' מכאן ואילך — משהפשיט כדי אחיזה בפשוט על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעית כדרך המפשיטין והפשיט כדי אחיזה סביבות כולו:

טהור המופשט — למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי' הקונט' גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי"מ כולה מתני' משום שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמר לעיל (חולין דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת"ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי' הרב רבינו יעקב מאורלינ"ש ואין הגי' כן בת"כ ולפי פירושו לא מטמא בת"כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם:

אָמַר רַב: טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט, רַבִּי אַסִּי אָמַר: טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא.

Rav says: The entire section of the hide that has been flayed is pure because it no longer serves the flesh as a handle. But the hide that is still attached to the flesh serves the flesh as protection, and therefore it transmits impurity to the flesh and from the flesh, and joins together with the flesh to constitute the requisite measure to impart the impurity of food. Rabbi Asi says: One handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is susceptible to impurity. Since the one who flays the hide holds this handbreadth of the hide while flaying, this section of the hide serves the flesh as a handle.

טהור המופשט — עד מקום חבורו אבל מחבורו ואילך הוא טמא משום שומר כדאמרן בנוגע כנגד הבשר מאחוריו:

טפח — מן העור המופשט סמוך למקום חבור סביבות כולו הוי בית יד וטמא מפני שצריך לו שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו ולרב לאו יד חשיב ליה אא"כ מטלטלין בו את האוכל:

מֵיתִיבִי: הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, הַנּוֹגֵעַ בַּמּוּפְשָׁט טָהוֹר. מַאי לָאו אֲפִילּוּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר? לָא, לְבַר מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר.

The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Asi from a baraita: In the case of one who flays an unslaughtered animal carcass, once he has cut the hide along the length of the animal from head to tail and then removed this measure of the hide from both sides, then from that point forward, a person who touches the flayed hide is pure, because the flayed hide does not impart impurity of a carcass. What, is it not discussing even the handbreadth of hide next to the flesh, contrary to the opinion of Rabbi Asi? The Gemara answers: No, there is no proof from this baraita, as it may be discussing the flayed hide except for the handbreadth next to the flesh.

כשיעור הזה — כדי אחיזה:

תָּא שְׁמַע: בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא. עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא, הָא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר. תָּנָא: כׇּל טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר קָרֵי לֵיהּ.

Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita: Once an animal carcass has been flayed more than the measure of grasping the hide, if one touches the hide opposite the flesh before that hide was flayed he is impure. This statement indicates that the attached hide opposite the flesh is impure, but one handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi. The Gemara answers: There is no proof from this baraita. The tanna who taught this baraita was referring to the entire handbreadth of flayed hide next to the flesh by calling it the hide opposite the flesh.

בעור שכנגד הבשר — שלא נפשט עדיין:

בפירוש ר"ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר:

תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה, וְטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר.

Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita (Tosefta 8:18): In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure unslaughtered carcass, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping it, and one who touches one handbreadth of the flayed hide next to the flesh remains pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.

The Gemara answers: Here we are dealing with the first handbreadth of hide that is flayed in addition to the measure of grasping. In a case where only one handbreadth of hide has been flayed in addition to the measure of grasping, it is more comfortable for the one flaying the hide to grasp the edge of the hide rather than the handbreadth of hide that is nearest to the flesh. Furthermore, the most comfortable way to continue flaying is to do so with a knife without grasping the flayed hide at all. Therefore, Rabbi Asi concedes that the hide in this case does not serve the flesh as a handle and consequently does not impart impurity. But afterward, when one has already flayed more than three handbreadths of hide, one holds the handbreadth of hide next to the flesh while continuing to flay the animal, and since it serves the flesh as a handle it imparts impurity.

בטפח ראשון — הסמוך לכדי אחיזה כגון שלא הפשיט אלא טפחיים דאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך לפי שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך ולא זה ולא זה טוב לו אלא מפשיט בסכין אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו:

תָּנָא: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח. וְהָא תַּנְיָא: טִפְחַיִים!

new sugyaThe mishna teaches that the hide’s halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. It was taught in a baraita: How much is the measure of grasping? It is one handbreadth. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: The measure of grasping is two handbreadths?

אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח כָּפוּל.

Abaye says: The first baraita is referring to one who grasps a double handbreadth by folding the first two handbreadths together and grasping them. This explanation of Abaye is also taught in the Tosefta (8:18): How much is the measure of grasping? It is a double handbreadth.

יש טפח ששיעורו כפול:

טלית שהתחיל בה לקורעה כו' — פר"ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב: ד"ה בשעת):

תְּנַן הָתָם: טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ – שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר, וּטְהוֹרָה.

new sugyaThe Gemara discusses a matter similar to the previous discussion of a partially flayed hide. We learned in a mishna elsewhere (Kelim 28:8): A ritually impure garment that tears is rendered pure because it is no longer considered a useable garment. In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered as having a connection, and since it is no longer considered a useable garment, it is pure.

טלית שהתחיל בה לקורעה — שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מטהרת אע"פ שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמרי' באלו טרפות (לעיל חולין דף נד:) הן וקרקרותיהן ודופנותיהן. ואף על גב דאמר בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב:) שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלשה על שלשה דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוו עליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהניא ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשה לה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי:

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this halakha only with regard to an impure garment that was already immersed in a ritual bath that day, but one must wait until nightfall for the purification process to be completed in order to wear the garment while eating ritually pure food. In such a case, tearing the majority of the garment renders it pure, and the Sages did not apply the requirement that the entire garment be torn.

לא שנו אלא בטלית טבולת יום — שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה ולפיכך בא לקורעה דהכא הוא דלא גזרינן דליקרעיה כולה אבל רובא לא דילמא חייס עלה ולא אתי למקרע רובא דכיון דלא חס עליה אטבילה שהמים קשין לה ולא חס לכך לא חייס עלה נמי וקרע רובא:

דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ, לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ. אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם – לָא, גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ.

This is because the reason for this rabbinic decree is lest one tear only half of it out of concern for the damage to the garment. And since in this case, the owner of the garment showed that he was not concerned about damage to the garment by immersing it in a ritual bath, an act which damages the garment, so too he is presumably not concerned about the garment with regard to tearing it, and he will certainly tear the majority of it. But a garment that was not immersed that day is not rendered pure by tearing the majority of the garment due to a rabbinic decree lest one come to not tear the majority of the garment but only half of it.

אבל — טמאה ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי לה ברובא עד שיקרענה כולה:

דילמא לא אתי — למעבד רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא:

אָמַר רַבָּה: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה, וְעוֹד –

Rabba said: There are two refutations of this statement. One is that the decree should apply even to a garment that was immersed that day, lest people who see one eating ritually pure food while wearing such a garment say that immersion of a garment on the same day is sufficient for the garment to be worn while eating ritually pure food, and there is no need to wait until nightfall. And furthermore, if a garment that was not immersed that day is rendered pure only by tearing the entire garment and not by tearing merely a majority of the garment, due to a decree lest one tear less than a majority of the garment,

חדא — בטבולת יום ליכא לאוקומה ולהשתמש בה ביום שהטבילה שהרואה אינו מבין בה שנקרעה לטהר וסבור על ידי טבילתה משתמשין בה ויאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב שמש ועל כרחך מתניתין לאו ביום טבילה עסקינן אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול:

ועוד — דקאמרת גזירה רובה אטו חציה:

חולין קכ״ג: Open on SefariaAbrir en Sefariaפתיחה בספריא

עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון — דאמר (בהשוחט) בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) רוב שנים דוקא ואסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת דכתיב ביה לא יבדיל היכי שרינן הכי ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רובא:

עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.

so too, with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one is required to pinch merely a majority of two simanim in the nape of the neck in order to prepare it for sacrifice, let him decree against pinching the majority of two simanim lest one come to not perform the pinching on the majority of two simanim, but rather on merely half of them.

עולת העוף לרבי אלעזר בר' שמעון לגזור — וא"ת ומאי קושיא שאני התם דגזירת הכתוב הוא שלא להבדיל וי"ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם ולהכי פריך דלגזור וה"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים:

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה – קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.

Rav Yosef responded to Rabba’s two refutations and said to him: With regard to that which you said, that a rabbinic decree is necessary even with regard to a garment that was immersed that day lest onlookers say that immersion of a garment on that same day is sufficient, there is no reason for such a concern. This is because its tear proves that the garment is pure due to the tear, and not because one is allowed to wear an immersed garment while eating pure food before sunset.

וּדְקָא אָמְרַתְּ, עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר – כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.

And with regard to that which you said, that with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, let him decree against pinching the majority of the simanim lest one fail to pinch the majority, in fact there is no reason for such a concern. Rav Yosef explains: The reason there is no concern is that pinching is performed by the priests, who are vigilant with regard to mitzvot.

תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.

The Gemara suggests: Come and hear a refutation to Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from the mishna here: In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually impure animal or a ritually pure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide.

הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה – טָהוֹר, אַמַּאי? לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה, וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה, וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ!

The Gemara infers: But after one has flayed more than a measure of grasping the hide, the hide is pure. Why is this so? Let the Sages decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping is susceptible to impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to complete only a measure of grasping, and he is thereby touching a source of impurity, and we might mistakenly deem him pure.

דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה — תימה לר"י דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה והיה רוצה שיהיה כולה מופשט וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה שאז הוא נוח לטלטל ולהפשיט:

בטומאה דרבנן — שהיה המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי שמנה עשר דבר (שבת דף יג:) הבא ראשו ורובו במים שאובים ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כולי האי:

אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.

The Gemara answers: If the mishna were discussing impurity by Torah law, indeed the Sages would issue such a decree. But here we are dealing with impurity by rabbinic law, and therefore the Sages did not issue such a decree.

תינח טמא בטהורה טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא — דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי' שחטה וטומאתה דאורייתא:

בטרפה — האי טמאה דמתני' לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ושחטה והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל:

תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה, טָהוֹר בִּטְמֵאָה – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! בִּטְרֵפָה.

The Gemara objects: According to this answer, the case in the mishna of an impure person who flays a pure animal works out well. That could be referring to a case of impurity by rabbinic law. But in every case of a pure person who flays an impure animal, i.e., an unslaughtered animal carcass, the impurity of the animal is by Torah law. Therefore, in such a case the Sages should have issued a decree. The Gemara explains: The case taught in the mishna of a person who flays an impure animal is referring to a pure animal that was properly slaughtered, but after the slaughter the animal was found to have a wound that would have caused it to die within twelve months, thereby rendering it a tereifa. Such an animal imparts impurity by rabbinic law.

מטמאה במוקדשין — כלומר אם של מוקדשין היא:

טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.

The Gemara asks: Is a pure animal that is found to be a tereifa capable of imparting impurity? The Gemara answers: Yes, in accordance with the opinion of Shmuel’s father, as Shmuel’s father said: A tereifa that one slaughtered imparts impurity by rabbinic law if it is a sacrificial animal. Accordingly, the mishna is referring to the case of a sacrificial animal that was found to be a tereifa.

שרצים אין נוחין להפשיט:

כולו — חבור ואפילו יותר מכדי אחיזה הנוגע במופשט טמא. מדנקט שרצים טעמא משום דקשים להפשיט אבל גמל לא ואע"פ שטומאתו דאורייתא היא שיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה וקשיא לרב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא:

תָּא שְׁמַע: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear a refutation of Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from a baraita (Tosefta 8:19): Rabbi Dostai ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to one who flays creeping animals, its hide is considered to have a connection with the flesh, and it imparts impurity of a creeping animal until he flays the animal in its entirety.

הָא בְּגָמָל – אֵינוֹ חִבּוּר.

The Gemara infers: This halakha applies only with regard to creeping animals, but with regard to a camel or other non-kosher animals, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh and is pure, even though when the measure of grasping is flayed it is impure. Apparently, there is no rabbinic decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping imparts impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to flay only a measure of grasping, contrary to the opinion of Rabba bar Avuh.

לא תימא הא בגמל — ביותר מכדי אחיזה אינו חבור אלא הך דיוקא דדייקינן למעוטי גמל אעור הצואר הוא דדייקינן והכי קאמר שרצים הוא דעד שיפשיט את כולו אבל גמל שהפשיט עד הצואר אינו חבור ובמפשיט לחמת ובמרגיל קאי ולעולם לשטיח אף ביותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן בבהמה טמאה הואיל וטומאתה דאורייתא:

ור' יוחנן בן נורי היא — דאמר במתני' אינו חבור והכא ליכא למיגזר מידי דלמא לא אתי למעבד עד הצואר דהיכרא טובא איכא אבל בין פלגא לרובא לא מוכחא מילתא וכן בין כדי אחיזה לפחות מכדי אחיזה:

לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אֵימָא: בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.

The Gemara rejects this proof: Do not say that this statement indicates that with regard to a camel, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh. Rather, say that this statement indicates that only with regard to a creeping animal is the hide considered to have a connection with the flesh until one flays the animal in its entirety. But with regard to a camel carcass and other non-kosher animals, in a case where one seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, if he removed the entire hide except for the hide over the neck, it is not considered to have a connection to the flesh, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri stated in the mishna.

מעפורת — סודר. ויתחפש באפר דכתיב גבי מיכה (מלכים א כ) מתרגמינן ואישתני במעפורתא:

שייר — בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת חשוב הוא להיות חבור:

לא שנו — דכי לא שייר הוי חילוק:

אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר.

new sugyaThe Gemara returns to discuss, and limit the scope of, the previously cited mishna (Kelim 28:8): In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna says in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei: The mishna taught that an impure garment, most of which has been torn, is no longer impure only when one did not leave untorn a part of the garment that is the measure of a scarf. But if he left an untorn piece that is the measure of a scarf, it is considered to have a connection, and the garment remains ritually impure.

אבל שייר בה כדי מעפורת לא — בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) אמרינן אפילו שייר בה כדי מעפורת אינו טמא אלא מדרבנן:

אלא טלית — דכיון שנקרע בטל שמה דאפי' חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה:

אבל עור — שנטמא וסדקו ושייר מקצת:

חלים — חזק הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה הלכך לא בטל שמו מעליו:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲלִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.

Reish Lakish said: The mishna taught only with regard to an impure garment, most of which has been torn, that it is no longer impure, but an impure hide that was torn in such a manner remains impure because it is repairable. And Rabbi Yoḥanan said: Even a hide that was torn in such a manner is no longer impure because it is not repairable.

לא שנו אלא טלית אבל עור חלים ור' יוחנן אמר אפילו עור נמי לא חלים — נראה דר' יוחנן לא סגי בעור כדי מעפורת כמו בטלית אלא כל אחד למאי דחשיב לגבי דידיה סגי וצריך בעור ה' על ה' והשתא פריך שפיר בסמוך כי אמעט ליה מה' טפחים טהור דאי בעור נמי סגי לרבי יוחנן כדי מעפורת לא יתיישב בסמוך דאי כדי מעפורת פחות מה' כמו שמשמע באיכא דאמרי תקשה ליה לר' יוחנן אמאי טהור כי ממעט ליה מה' ואם הוא יותר מה' כשיש בו נמי ה' אמאי טמא הא אין בו כדי מעפורת ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא סגי לר' יוחנן בעור בחשיבות מעפורת שהוא פחות מה' כדמשמע לקמן והא דקאמר וכי ממעט ליה מה' טהור אע"פ שיש בו כדי מעפורת כגון דקא בעי ליה למושב זב כדאמר לקמן לר"ל אבל לאיכא דאמרי לרבי יוחנן ודאי בעי ה':

שנתן בו איזמל — שהתחיל לבטלו טהרו ואע"פ שעדיין יש בגדול חמשה על חמשה טפחים שהן שיעור למדרס עור כדאמרינן בסוכה (דף יז:) הבגד שלשה על שלשה השק ד' על ד' העור ה' על ה':

עד שימעיטנו — דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אף על גב דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור:

כי מיעטו מיהא טהור — ואע"פ שלא סדקו כולו אלא באחד מראשיו:

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲלִים!

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 26:9): In the case of a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to make it into straps and sandals, when he applies a scalpel [izmel] to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the size of the hide to a measure of less than five handbreadths. In any event, when he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say according the opinion of Reish Lakish that the hide should not become pure, as it is repairable.

דקא צרי ליה להדיא — סודקו לארכו או לרחבו. צרי לשון סדק כמו צרייא דחיטי בפסחים (דף מ.) וכמו טיליא חריפא דמצרי זיקי במס' ע"ז (דף ל.):

דרך סביבותיו — דתו לא חלים שפיר:

כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים, הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.

Reish Lakish responded to Rabbi Yoḥanan: When I said that a torn hide is repairable, I was referring to a case where one cut the hide in a straight line. By contrast, here we are dealing with a case where one cut the hide in a circular manner. In such a case, the hide is not repairable.

חלים — מחובר ועומד הוא לבשר:

ראשון ראשון — המופשט עושה ניפול הוי כנפרש לגמרי דהא אין סופו לחזור לבשר עוד:

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה – הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר, וְאַמַּאי? לֵימָא חֲלִים! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אָבִין: רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.

Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: In the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping. Rabbi Yirmeya infers: But once one has flayed more than the measure of grasping, the hide is pure. But according to Reish Lakish, why is this so? Let us say that the hide is repairable, i.e., it can be sewn back on. Rabbi Avin interpreted the mishna and explained that one piece after one piece, i.e., each piece that is flayed is rendered fallen and disconnected from the flesh, as it will never be reattached to the flesh, unlike the case of a torn hide, which may be sewn back together.

הא יותר מכדי אחיזה טהור ואמאי והא חלים — תימה לר"י דהיכי מדמה דין דיד להא דאיירי ביה לעיל וי"ל דנראה לו לדמות דכי היכי דאמרינן דעור הקרוע חשוב כמחובר הכי נמי נימא דעור המופשט ליחשב כמחובר ולהוי יד כאילו לא הופשט:

הא חלים וקאי — דהא לא הופשט וקאמר דאינו חבור והנוגע בעור כנגד הצואר אינו טמא:

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר. אַמַּאי? הָא חֲלִים וְקָאֵי!

Rav Yosef raises an objection to the opinion of Reish Lakish from another ruling in the mishna: With regard to the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, as the hide is merely loosely connected to the neck itself, and it is pure. According to Reish Lakish, why is this so? Doesn’t the hide exist in its repaired state, i.e., isn’t it still connected to the neck itself? If an impure hide that was torn and can be repaired remains impure, this should certainly be the halakha with regard to hide that was never moved from its initial state.

עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור ואמאי הא חלים וקאי — וא"ת לרבי יוחנן נמי דאמר עור לא חלים מודה היכא שכבר תפר שטמא וכ"ש היכא שלא נקרע מעולם וי"ל דקס"ד שעל גב הצואר אע"פ שהוא ניתק מאליו לא גרע מעור שעדיין לא נתפר ולא נתחבר דהוי כמחובר וכי היכי דעור הנקרע הוי כחלים עור שעל גב הצואר נמי אע"ג דניתק מאליו הוי ליה למימר דהוי חבור ומשני כיון דעשוי לנתק מאליו גרע מעור הנקרע ולא הוי חבור:

א"ל אביי — ואדמותבת מדרבי יוחנן בן נורי סייעיה מדרבנן:

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר.

Abaye said to Rav Yosef: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish due to the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: The hide covering the neck is considered to have a connection to the flesh, a statement that supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.

אלא אמר אביי — אי סבירא לן דחלים דכולי עלמא הוי חבור והכא טעמא משום דלא חלים והוא שעשוי לינתק מאליו בשומר העשוי לנתק קא מיפלגי דרבנן סברי אפ"ה לא בטיל תורת שומר מיניה כל זמן שלא ניתק:

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הָוֵי שׁוֹמֵר, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.

Rather, Abaye said: The dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan is irrelevant to the dispute in the mishna between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. In the mishna, they disagree with regard to whether an appendage, such as the hide of the neck, that protects the flesh but is prone to become detached by itself is considered to be protection. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is considered to be protection, and one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Nuri, holds that it is not considered to be protection.

תנור — תחלתו עשוי כלי כקדרה ומטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביביו ומעבהו וקרי ליה טפילה שמטפלה ומחברה לו פלשטר"א בלע"ז:

חולקו לשלשה — לכלי עצמו מבפנים דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא:

וגורר את הטפילה — שדיבק עליו שגם הוא מחברתו ואע"פ שעדיין הוא עומד טהור:

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה

Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 5:7): With regard to an oven that has become impure, how does one purify it? One divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster that surrounds the oven

The Vilna page served by shas.org, one PDF per amud.La página de Vilna servida por shas.org, un PDF por amud.דף וילנא מוגש על ידי shas.org, קובץ PDF אחד לכל עמוד.

Text from Sefaria. Gemara and translation from the William Davidson Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz, CC BY-NC 4.0. Rashi and Tosafot are the Vilna edition, public domain.Texto de Sefaria. La Guemará y su traducción provienen del Talmud William Davidson, con comentario del rabino Adin Even-Israel Steinsaltz (traducción al inglés), CC BY-NC 4.0. Rashi y Tosafot son de la edición de Vilna, de dominio público.הטקסט מתוך ספריא. הגמרא והתרגום מתוך תלמוד ויליאם דוידסון, עם פירושו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ (התרגום לאנגלית), CC BY-NC 4.0. רש״י ותוספות הם ממהדורת וילנא, נחלת הכלל.

Walking through the sugya, step by step

123a — Closing the four-mil measure

The correction. Yesterday’s line — that Reish Lakish attached three laws to the four-mil measure, and that R’ Abbahu transmitted it — is set right. “אַיְבוּ אַמְרַהּ… וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ” — it was Aivu who said it in Reish Lakish’s name, a listener having confused Aivu with Abbahu, and there were four laws, not three. The fourth is the mishna’s own kdei avoda: skins trodden for the time it takes to walk four mil are pure.

How far must one go — and turn back? R’ Yosei b’R’ Ḥanina: the four-mil rule for finding a synagogue or water was taught only if it lies ahead of you; if it is behind you, “אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר” — you need not turn back even one mil. Rav Aḥa bar Yaakov infers the fine print: it is a full mil one need not return, but for less than a mil behind you, you must go back.

The legion’s scalps. A bridge to the coming mishna’s talk of human skin: a legion (ligyon) on the march, one soldier of which enters a house, renders the house impure — “שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן… שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין”, for every legion carries several human scalps for witchcraft. And do not be surprised — the scalp of R’ Yishmael was set on the heads of kings.

123a — The mishna: how far you flay, and why

The cases. “הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה” — one flaying any animal, kosher or not, small or large:

  • For a carpet (l’shatiach) — cutting head-to-tail and peeling from both sides — the hide keeps its flesh-status “כְּדֵי אֲחִיזָה”, until the measure of grasping is flayed.
  • For a jug (l’chemet) — cutting a circle at the neck and peeling downward — until he flays the breast (chazeh), the hardest part to peel.
  • Flaying up from the legs (hamargil) for a jug — the whole hide is a connection, to receive and impart impurity, until it is peeled off entirely.
  • The neck-hide, once all else is flayed — R’ Yoḥanan ben Nuri: “אֵינוֹ חִבּוּר”, not a connection; the Rabbis: a connection “עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ”, until the whole is flayed.

123a — Where does the flayed part turn pure?

Rav vs R’ Asi. The Gemara asks: once you have flayed more than the measure of grasping — “מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?” Rav: “טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט”, the flayed part is pure (it no longer serves the flesh as a handle). R’ Asi: “טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא”, the handbreadth next to the flesh is impure — because that is where the flayer grips, so it is still a handle (yad).

Three challenges to R’ Asi. (1) A baraita: once flayed this much, one who touches the flayed hide is pure — even, seemingly, the near handbreadth. Answer: it means everything except that handbreadth. (2) A baraita distinguishing “hide opposite the flesh” (impure) from the near handbreadth (pure). Answer: the tanna called the whole near handbreadth “the hide opposite the flesh.” (3) The Tosefta flatly says the near handbreadth is pure. Answer: that is the first handbreadth (tefach rishon) flayed past the measure of grasping — where it is easier to grip the hide’s edge, or to cut with a knife holding nothing; only once three handbreadths are off does one grip the near handbreadth and it becomes a handle.

How big is the measure of grasping? One baraita: a handbreadth. Another: two! Abaye: a folded handbreadth (tefach kaful) — and a Tosefta teaches exactly that.

123a–b — The torn garment, and Rabba against Rabba bar Avuh

The garment rule. “טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ” (Kelim 28:8) — an impure garment one begins to tear becomes pure once its majority is torn: it is no longer a usable garment. Rav Naḥman in Rabba bar Avuh’s name: this was taught only of a garment immersed that day (tevulat yom). Since its owner already showed he did not spare it — he immersed it, which harms it — he will not spare it now, and will tear the majority. A garment not immersed that day needs to be torn entirely, lest one tear only half and call it a majority.

Rabba’s two refutations. (1) The decree should apply even to a tevul yom garment — “שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה”, lest onlookers think same-day immersion suffices to use it before nightfall. (2) On the very logic of “lest one tear only half,” a bird burnt-offering according to R’ Elazar b’R’ Shimon — who requires pinching only a majority of the two simanim — should likewise be decreed against, lest one pinch only half.

Rav Yosef’s answers. (1) “קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ” — its tear proves it: no one will think an immersed garment may be used before sunset, since the tear plainly explains its purity. (2) “כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן” — the priests are vigilant, so no decree is needed for the offering.

123b — Testing Rabba bar Avuh, and a tereifa that imparts impurity

From our mishna. More than the measure of grasping is pure — why not decree it impure, lest one complete only the measure of grasping, touch a source of impurity, and be wrongly deemed pure? Answer: the mishna’s impurity here is only rabbinic, so no decree. Objection: a pure person flaying an impure carcass is Torah-law impurity! Answer: it is a tereifa. And can a tereifa impart impurity? Yes — per Shmuel’s father: a slaughtered tereifa imparts impurity when it is a consecrated animal.

123b — Is a hide “repairable”? Reish Lakish vs R’ Yochanan

The dispute. After Rav Huna limits the garment rule (an untorn scarf’s measure left behind keeps it a connection), the core dispute lands. Reish Lakish: the garment rule holds “אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר — חֲלִים”, only for a garment; but a torn hide stays impure, because it is repairable (chalim) — it can be reattached. R’ Yoḥanan: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים”, even a hide is not repairable.

Four objections to Reish Lakish, and their answers:

  • From straps (R’ Yoḥanan): a midras-impure hide, once reduced below five handbreadths, is pure — why, if it is repairable? Reish Lakish: “repairable” was said of a straight cut; here the hide is cut in a circle (mekatze’a uva lo derech sevivotav), which cannot be repaired.
  • From the flaying mishna (R’ Yirmeya): more than the measure of grasping is pure — why, if repairable? R’ Avin resolves it: “רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל” — each piece, as it is flayed, is rendered fallen and will never rejoin the flesh; unlike a torn garment, it is truly detached.
  • From the neck-hide (Rav Yosef): R’ Yoḥanan ben Nuri calls it not a connection — yet it was never even moved, so surely it “exists repaired”! Abaye: do not object from R’ Yoḥanan ben Nuri — read the Rabbis’ clause instead, which supports Reish Lakish. Rather, the mishna’s dispute is about a protector prone to detach by itself (shomer he’asuy linatek me’elav): the Rabbis count it a protector, R’ Yoḥanan ben Nuri does not — a different axis entirely.
  • From the oven (R’ Yirmeya): an impure oven is purified by dividing it in three and scraping off its plaster — the objection that opens, and runs into tomorrow’s daf.

The distinctions, side by side

The mishna sets a single question — how far must you flay before the peeled hide stops being “flesh”? — and answers it case by case. Every row traces to the walkthrough above.

Flaying case Stays “flesh” (a connection) until… The refinement or dispute
For a carpet (shatiach) the measure of grasping is flayed past it: flayed part pure (Rav) / near handbreadth impure as a handle (R’ Asi)
For a jug (chemet) the breast (chazeh) is flayed the breast is hardest to peel, so it marks the point
From the legs (hamargil) the whole hide is flayed off the entire hide is a connection meanwhile
The neck-hide (all else flayed) — R’ Yoḥanan ben Nuri: not a connection; the Rabbis: a connection until all is flayed

One line to carry with you

Half-peeled, half-torn, half-dismantled — the daf keeps asking the same question: is the changed part already gone, or does the fact that it could be put back keep it what it was?

Recorriendo la suguiá, paso a paso

123a — Cerrando la medida de cuatro mil

La corrección. La línea de ayer — que Reish Lakish adjuntó tres leyes a la medida de cuatro mil, y que R’ Abahu la transmitió — se pone en orden. “אַיְבוּ אַמְרַהּ… וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ” — fue Aivu quien lo dijo en nombre de Reish Lakish, habiendo un oyente confundido a Aivu con Abahu, y eran cuatro leyes, no tres. La cuarta es el propio kdei avodá de la mishná: las pieles pisadas por el tiempo que toma caminar cuatro mil son puras.

¿Cuán lejos hay que ir — y volver? R’ Iosí b’R’ Janiná: la regla de cuatro mil para hallar una sinagoga o agua se enseñó solo si queda por delante de ti; si queda detrás de ti, “אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר” — no hay que volver ni un mil. Rav Ajá bar Iaakov infiere la letra pequeña: es un mil entero lo que no hay que volver, pero por menos de un mil detrás de ti, sí hay que volver.

Los cueros cabelludos de la legión. Un puente hacia la mishná venidera sobre la piel humana: una legión (liguión) en marcha, uno de cuyos soldados entra en una casa, la vuelve impura — “שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן… שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין”, pues toda legión lleva varios cueros cabelludos humanos para brujería. Y no te asombres — el cuero cabelludo de R’ Ishmael fue puesto sobre las cabezas de los reyes.

123a — La mishná: cuánto desuellas, y por qué

Los casos. “הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה” — uno que desuella cualquier animal, kosher o no, pequeño o grande:

  • Para una alfombra (l’shatíaj) — cortando de cabeza a cola y pelando por ambos lados — la piel conserva su estatus de carne “כְּדֵי אֲחִיזָה”, hasta la medida de agarre desollada.
  • Para un cántaro (l’jémet) — cortando un círculo en el cuello y pelando hacia abajo — hasta que desuella el pecho (jazé), la parte más difícil de pelar.
  • Desollando desde las patas (hamarguil) para un cántaro — toda la piel es una conexión, para recibir e impartir impureza, hasta que se pela por entero.
  • La piel del cuello, una vez desollado todo lo demás — R’ Iojanán ben Nuri: “אֵינוֹ חִבּוּר”, no es una conexión; los Sabios: una conexión “עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ”, hasta que se desuella todo.

123a — ¿Dónde se vuelve pura la parte desollada?

Rav frente a R’ Así. La Guemará pregunta: una vez que has desollado más de la medida de agarre — “מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?” Rav: “טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט”, la parte desollada es pura (ya no sirve a la carne como asa). R’ Así: “טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא”, el palmo junto a la carne es impuro — porque ahí es donde agarra el desollador, así que sigue siendo un asa (iad).

Tres desafíos a R’ Así. (1) Una baraita: una vez desollado esto, quien toca la piel desollada es puro — incluso, al parecer, el palmo cercano. Respuesta: significa todo excepto ese palmo. (2) Una baraita que distingue “la piel opuesta a la carne” (impura) del palmo cercano (puro). Respuesta: el tana llamó a todo el palmo cercano “la piel opuesta a la carne”. (3) La Tosefta dice llanamente que el palmo cercano es puro. Respuesta: ese es el primer palmo (tefaj rishón) desollado más allá de la medida de agarre — donde es más fácil agarrar el borde de la piel, o cortar con cuchillo sin sostener nada; solo cuando salen tres palmos uno agarra el palmo cercano y este se vuelve asa.

¿Cuán grande es la medida de agarre? Una baraita: un palmo. Otra: ¡dos! Abaie: un palmo doblado (tefaj kaful) — y una Tosefta enseña exactamente eso.

123a–b — La prenda rasgada, y Rabá contra Rabá bar Avuh

La regla de la prenda. “טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ” (Kelim 28:8) — una prenda impura que uno empieza a rasgar se vuelve pura una vez rasgada su mayoría: ya no es una prenda usable. Rav Najmán en nombre de Rabá bar Avuh: esto se enseñó solo de una prenda sumergida ese día (tevulat iom). Como su dueño ya mostró que no la cuida — la sumergió, lo cual la daña — no la cuidará ahora, y rasgará la mayoría. Una prenda no sumergida ese día debe rasgarse por entero, no sea que uno rasgue solo la mitad y la llame mayoría.

Las dos refutaciones de Rabá. (1) El decreto debería aplicarse aun a una prenda tevul iom — “שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה”, no sea que los que miran piensen que la inmersión del mismo día basta para usarla antes del anochecer. (2) Sobre la misma lógica de “no sea que uno rasgue solo la mitad”, una ofrenda quemada de ave según R’ Elazar b’R’ Shimón — que exige pellizcar solo una mayoría de los dos simanim — debería igualmente decretarse en contra, no sea que uno pellizque solo la mitad.

Las respuestas de Rav Iosef. (1) “קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ” — su rasgado lo prueba: nadie pensará que una prenda sumergida puede usarse antes del ocaso, ya que el rasgado explica llanamente su pureza. (2) “כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן” — los sacerdotes son diligentes, así que no hace falta decreto para la ofrenda.

123b — Probando a Rabá bar Avuh, y una tereifá que imparte impureza

Desde nuestra mishná. Más de la medida de agarre es puro — ¿por qué no decretarlo impuro, no sea que uno complete solo la medida de agarre, toque una fuente de impureza, y sea considerado puro por error? Respuesta: la impureza de la mishná aquí es solo rabínica, así que no hay decreto. Objeción: ¡una persona pura que desuella un cadáver impuro es impureza por la Torá! Respuesta: es una tereifá. ¿Y puede una tereifá impartir impureza? Sí — según el padre de Shmuel: una tereifá degollada imparte impureza cuando es un animal consagrado.

123b — ¿Es una piel “reparable”? Reish Lakish frente a R’ Iojanán

La disputa. Después de que Rav Huna limita la regla de la prenda (un resto del tamaño de un pañuelo dejado sin rasgar la mantiene como conexión), aterriza la disputa central. Reish Lakish: la regla de la prenda vale “אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר — חֲלִים”, solo para una prenda; pero una piel rasgada sigue impura, porque es reparable (jalim) — puede reunirse. R’ Iojanán: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים”, ni una piel es reparable.

Cuatro objeciones a Reish Lakish, y sus respuestas:

  • Desde las correas (R’ Iojanán): una piel impura por midrás, una vez reducida por debajo de cinco palmos, es pura — ¿por qué, si es reparable? Reish Lakish: “reparable” se dijo de un corte recto; aquí la piel se corta en círculo (mekatzéa uva lo dérej sevivotav), lo cual no puede repararse.
  • Desde la mishná del desollado (R’ Irmiiá): más de la medida de agarre es puro — ¿por qué, si es reparable? R’ Avín lo resuelve: “רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל” — cada pieza, al desollarse, queda caída y nunca se reunirá a la carne; a diferencia de una prenda rasgada, está de veras separada.
  • Desde la piel del cuello (Rav Iosef): R’ Iojanán ben Nuri la llama no conexión — ¡pero ni siquiera se movió, así que seguro “existe reparada”! Abaie: no objetes desde R’ Iojanán ben Nuri — lee más bien la cláusula de los Sabios, que apoya a Reish Lakish. Más bien, la disputa de la mishná es sobre un protector propenso a desprenderse por sí solo (shomer he’asuy linatek me’elav): los Sabios lo cuentan como protector, R’ Iojanán ben Nuri no — un eje del todo distinto.
  • Desde el horno (R’ Irmiiá): un horno impuro se purifica dividiéndolo en tres y raspando su yeso — la objeción que abre, y continúa en el daf de mañana.

Las distinciones, lado a lado

La mishná plantea una sola pregunta — ¿cuánto hay que desollar antes de que la piel pelada deje de ser “carne”? — y la responde caso por caso. Cada fila se remonta al recorrido de arriba.

Caso de desollado Sigue siendo “carne” (una conexión) hasta… El matiz o la disputa
Para una alfombra (shatíaj) que se desuella la medida de agarre pasada esta: parte desollada pura (Rav) / palmo cercano impuro como asa (R’ Así)
Para un cántaro (jémet) que se desuella el pecho (jazé) el pecho es lo más difícil de pelar, así que marca el punto
Desde las patas (hamarguil) que se desuella toda la piel toda la piel es una conexión entretanto
La piel del cuello (desollado todo lo demás) — R’ Iojanán ben Nuri: no es conexión; los Sabios: conexión hasta que todo se desuella

Una línea para llevarte

A medio pelar, a medio rasgar, a medio desmantelar — el daf sigue haciendo la misma pregunta: ¿está la parte cambiada ya ida, o el hecho de que podría rearmarse la mantiene lo que era?

עוברים על הסוגיה, צעד אחר צעד

קכג ע”א — חתימת שיעור ארבעת מילין

התיקון. שורת אתמול — שריש לקיש תלה שלוש הלכות בשיעור ארבעת מילין, ושר’ אבהו מסרה — מיושבת. “אַיְבוּ אַמְרַהּ… וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ” — איבו אמרה בשם ריש לקיש, ושומע התבלבל בין איבו לאבהו, והיו ארבע הלכות, לא שלוש. הרביעית היא כדי עבודה שבמשנה עצמה: עורות שהילך בהם כזמן הליכת ארבעת מילין — טהורים.

עד כמה הולכים — וחוזרים? ר’ יוסי ברבי חנינא: דין ארבעת מילין למצוא בית כנסת או מים לא נשנה אלא אם הוא לפניו; אבל לאחריו, “אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר” — אינו חוזר אף מיל אחד. רב אחא בר יעקב מדייק את הדקדוק: מיל שלם הוא שאינו חוזר, אבל פחות ממיל לאחריו — חוזר.

גולגלות הגיס. גשר למשנה הבאה על עור אדם: גיס (ליגיון) העובר, וחייל אחד ממנו נכנס לבית — מטמא את הבית, “שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן… שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין”, שכן כל גיס נושא כמה גולגלות אדם לכשפים. ואל תתמה — גולגלתו של ר’ ישמעאל הונחה בראשי מלכים.

קכג ע”א — המשנה: עד כמה מפשיטים, ומדוע

המקרים. “הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה” — המפשיט כל בהמה, כשרה או לא, דקה או גסה:

  • לשטיח (לשטיח) — סודק מן הראש עד הזנב ומפשיט משני צדדיו — העור שומר על דין הבשר “כְּדֵי אֲחִיזָה”, עד כדי אחיזה שהופשטה.
  • לחמת (לחמת) — סודק עיגול בצוואר ומפשיט כלפי מטה — עד שיפשיט את החזה, הקשה ביותר להפשיט.
  • המפשיט מן הרגליים (המרגיל) לחמת — כל העור חבור, לקבל ולטמא, עד שיפשיטנו כולו.
  • עור הצוואר, משהופשט כל השאר — ר’ יוחנן בן נורי: “אֵינוֹ חִבּוּר”, אינו חבור; חכמים: חבור “עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ”, עד שיפשיט את כולו.

קכג ע”א — היכן החלק המופשט טהור?

רב ור’ אסי. הגמרא שואלת: משהפשיט יותר מכדי אחיזה — “מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?” רב: “טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט”, החלק המופשט טהור (שוב אינו משמש את הבשר כיד). ר’ אסי: “טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא”, הטפח הסמוך לבשר טמא — שכן שם אוחז המפשיט, ולכן עדיין הוא יד (יד).

שלוש קושיות על ר’ אסי. (א) ברייתא: משהפשיט שיעור זה, הנוגע במופשט טהור — אף, כמדומה, בטפח הסמוך. תירוץ: היינו הכל חוץ מאותו טפח. (ב) ברייתא המבדילה בין “עור שכנגד הבשר” (טמא) לבין הטפח הסמוך (טהור). תירוץ: התנא קרא לכל הטפח הסמוך “עור שכנגד הבשר”. (ג) התוספתא אומרת בפירוש שהטפח הסמוך טהור. תירוץ: היינו הטפח הראשון (טפח ראשון) שהופשט לאחר כדי אחיזה — ששם נוח יותר לאחוז בשפת העור, או לחתוך בסכין בלא לאחוז דבר; ורק משיצאו שלושה טפחים אוחז בטפח הסמוך והוא נעשה יד.

כמה גודל כדי אחיזה? ברייתא אחת: טפח. אחרת: שניים! אביי: טפח כפול (טפח כפול) — וכך שנויה תוספתא.

קכג ע”א–ע”ב — הטלית הקרועה, ורבה כנגד רבה בר אבוה

דין הטלית. “טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ” (כלים כח,ח) — טלית טמאה שהתחיל לקורעה נעשית טהורה משנקרע רובה: שוב אינה טלית ראויה. רב נחמן משום רבה בר אבוה: לא נשנה אלא בטלית טבולת יום (טבולת יום). מאחר שכבר גילה בעליה שאינו חס עליה — הטבילה, וזה מזיק לה — לא יחוס עליה עתה, ויקרע את רובה. אבל טלית שאינה טבולת יום צריך לקורעה כולה, שמא יקרע רק חציה ויאמר רוב.

שתי תשובות רבה. (א) הגזירה צריכה לחול אף בטבולת יום — “שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה”, שמא הרואים יאמרו שטבילת בת יומא מספקת להשתמש בה קודם הערב שמש. (ב) על אותו הגיון של “שמא יקרע רק חציה”, עולת העוף לדעת ר’ אלעזר ברבי שמעון — המצריך מליקת רוב שני הסימנים בלבד — יש לגזור עליה כמו כן, שמא ימלוק רק חציים.

תשובות רב יוסף. (א) “קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ” — קרעה מוכיח עליה: לא יאמר איש שטלית טבולה מותרת בשימוש קודם השקיעה, שכן הקרע מבאר בפשטות את טהרתה. (ב) “כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן” — כהנים זריזים הם, לכן אין צורך בגזירה בעולת העוף.

קכג ע”ב — בחינת רבה בר אבוה, וטרפה המטמאה

ממשנתנו. יותר מכדי אחיזה — טהור — ומדוע לא נגזור שיהא טמא, שמא ישלים רק כדי אחיזה, יגע במקור טומאה, ונטהרנו בטעות? תירוץ: טומאת המשנה כאן היא דרבנן בלבד, לכן אין גוזרים. קושיה: הרי טהור המפשיט נבלה טמאה — טומאה דאורייתא! תירוץ: בטרפה. וכי טרפה בת טימוי היא? אין — כאבוה דשמואל: טרפה ששחטה מטמאה כשהיא מן המוקדשים.

קכג ע”ב — האם עור “חלים”? ריש לקיש ור’ יוחנן

המחלוקת. לאחר שרב הונא מסייג את דין הטלית (שיור כדי מעפורת שלא נקרע מותיר אותה חבור), נוחתת המחלוקת המרכזית. ריש לקיש: דין הטלית “אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר — חֲלִים”, אינו אלא בטלית; אבל עור קרוע נשאר טמא, מפני שהוא חלים (חלים) — ניתן לחברו מחדש. ר’ יוחנן: “אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים”, אף עור אינו חלים.

ארבע קושיות על ריש לקיש, ותירוציהן:

  • מן הרצועות (ר’ יוחנן): עור טמא מדרס, משמיעטו מחמישה טפחים, טהור — מדוע, אם חלים? ריש לקיש: “חלים” נאמר בחיתוך ישר; כאן חותכו בעיגול (מקצע ובא לו דרך סביבותיו), ואין זה חלים.
  • ממשנת המפשיט (ר’ ירמיה): יותר מכדי אחיזה טהור — מדוע, אם חלים? ר’ אבין מיישב: “רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל” — כל רצועה, כשהיא מופשטת, נעשית נופלת ולעולם לא תחזור לבשר; שלא כטלית קרועה, נתוקה היא באמת.
  • מעור הצוואר (רב יוסף): ר’ יוחנן בן נורי קוראו אינו חבור — והרי כלל לא נזז, אז ודאי “חלים וקאי”! אביי: אל תקשה מר’ יוחנן בן נורי — קרא את דברי החכמים, המסייעים לריש לקיש. אלא, מחלוקת המשנה היא בשומר העשוי לינתק מאליו (שומר העשוי לינתק מאליו): חכמים מחשיבים אותו שומר, ר’ יוחנן בן נורי אינו מחשיבו — ציר אחר לגמרי.
  • מן התנור (ר’ ירמיה): תנור טמא מטהרים אותו בכך שחולקים אותו לשלושה וגוררים את טפילתו — הקושיה הפותחת, והנמשכת לדף מחר.

ההבחנות, זו מול זו

המשנה מציבה שאלה אחת — עד כמה יש להפשיט עד שהעור המופשט חדל להיות “בשר”? — ומשיבה עליה מקרה במקרה. כל שורה נסמכת על הסוגיה שלמעלה.

מקרה הפשטה נשאר “בשר” (חבור) עד ש… הסייג או המחלוקת
לשטיח הופשטה כדי אחיזה לאחריה: החלק המופשט טהור (רב) / הטפח הסמוך טמא כיד (ר’ אסי)
לחמת הופשט החזה החזה הקשה ביותר להפשיט, לכן הוא הגבול
מן הרגליים הופשט כל העור כל העור חבור בינתיים
עור הצוואר (הופשט כל השאר) — ר’ יוחנן בן נורי: אינו חבור; חכמים: חבור עד שיפשיט את כולו

שורה אחת לקחת אתכם

הופשט למחצה, נקרע למחצה, פורק למחצה — הדף חוזר ושואל את אותה שאלה: האם החלק שהשתנה כבר הלך, או שעצם היותו בר-שיקום מותיר אותו כשהיה?

🎯 Test yourselfPonte a pruebaבחנו את עצמכם

Tip: click the card, then keys 1–4 answer and Enter moves on.Consejo: pulsa en la tarjeta; luego 1–4 responden y Enter continúa.טיפ: הקישו על הכרטיס; אחר כך 1–4 עונים ו-Enter ממשיך.

Tomorrow (Tue, 1 September 2026): Chullin 124 — The oven R' Yirmeya raised — how much must be dismantled before it loses its impurity, whether the plaster holding it together makes it "repairable" for Reish Lakish, and how Rava turns the Rabbis' view into support rather than a refutation.

Mañana (mar, 1 de septiembre de 2026): Julín 124 — El horno que planteó R' Irmiiá — cuánto hay que desmantelar antes de que pierda su impureza, si el yeso que lo mantiene unido lo vuelve "reparable" para Reish Lakish, y cómo Rava convierte la opinión de los Sabios en apoyo y no en refutación.

מחר (יום ג׳, 1 בספטמבר 2026): חולין קכד — התנור שהעלה ר' ירמיה — כמה יש לפרקו עד שיטהר, אם הטפילה המחברתו עושה אותו "חלים" לריש לקיש, וכיצד רבא הופך את דעת חכמים לסיוע ולא להפרכה.