Chapter 8: Kol HaBasar (all meat — the laws of meat and milk) · Tue, 18 August 2026Capítulo 8: Kol HaBasar (toda la carne — las leyes de la carne y la leche) · mar, 18 de agosto de 2026פרק 8: כל הבשר (כל בשר — דיני בשר בחלב) · יום ג׳, 18 באוגוסט 2026
⚠️AI-generated study aid, built from the text of the daf. It does not replace learning the daf itself.Hoja generada por IA a partir del texto del daf. No reemplaza el estudio del daf mismo.דף עזר ללימוד שנוצר בבינה מלאכותית מתוך טקסט הדף. אינו מחליף את לימוד הדף עצמו.
📜 This is the daf itself — the Vilna page, not our writing. It is not AI-generated.Este es el daf mismo — la página de Vilna, no nuestra redacción. No está generado por IA.זהו הדף עצמו — דף וילנא, ולא כתיבה שלנו. הוא אינו מיוצר בבינה מלאכותית.
The big picture (read this first)
Yesterday’s clean halakhic engine — kanus b’me’av, the udder permitted and the stomach forbidden —
gives way here to something the Talmud does just as seriously: it tells you how a ruling actually
happened. The stringent line “a roasted udder, untorn, is forbidden” was hung on Rav, and the daf goes
looking for its source. The answer is startling: Rav was never taught it. He built the fence
himself, in a place where people did not even know meat-and-milk was forbidden.
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר — “He found an open valley and fenced it in.” A decree does not
always descend from Sinai through a chain of tannaim. Sometimes a teacher walks into a town, hears a
woman ask how much milk it takes to cook a quarter of meat, and understands that here, now, the
udder itself must be forbidden — not because it is milk, but because these people will otherwise cook
real meat in real milk.
From there the page becomes a string of table-side stories, each carrying a halakha inside it — trust
in a pious household, the stringencies a traveler must carry, libation wine, lost property, tefillin and
tzitzit and who is exempt — and it ends by turning to a new organ, the liver, and the question that
will run into tomorrow: it bleeds into everything around it, so does it forbid the meat it is cooked
with?
Three movements:
Where Rav’s stringency came from (110a) — Rabbi Elazar’s inquiry, the “valley and fence,” Tatlefush,
and the two versions of what Rav Yitzḥak bar Avudimi actually taught him.
Rami bar Tamrei (110a–110b) — Sura against Pumbedita, the Yom-Kippur-eve udders, and a volley of
clever defenses before Rav Chisda.
The liver opens (110b) — Abaye’s dilemma: liver forbids others but is not itself forbidden, and
why the Terumot mishna does not settle it.
Key concepts & terms
Term
Meaning
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר(bik’a matza v’gadar ba gader)
“He found an open valley and fenced it in” — the image for a sage who imposes a protective decree precisely where he finds a community lax, as Rav did with the udder in Tatlefush.
תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא(tena nami reisha)
“The tanna stated the opening clause the same way too” — here, phrasing the permitted udder as “one cooked” only for symmetry with the forbidden stomach-clause, not to limit it to after-the-fact.
חוּמְרֵי הַמָּקוֹם(chumrei hamakom)
“The stringencies of the place” — a traveler adopts the strict customs both of the place he left and of the place he enters; Rami escaped this only by eating outside Sura’s boundary.
תְּחוּם(techum)
The boundary around a town; beyond it, Rami argued, Sura’s local custom against udders no longer bound him.
יֵין נֶסֶךְ(yayin nesech)
Libation wine poured for idolatry — forbidden even to derive benefit from; the grape seeds might have been soaked in it, but after twelve months any residue is gone.
פּוּרְצָנֵי(purtzenei)
Grape seeds / pressings left after winemaking, which Rami used as roasting fuel — the trigger for the libation-wine and theft challenges.
יֵאוּשׁ בְּעָלִים(ye’ush be’alim)
The owners’ despair of recovering lost or abandoned property; once they give up (here, grass grew among the seeds), a finder may keep it.
חוֹלֵי מֵעַיִין(cholei me’ayin)
One with an intestinal illness; Rav Yehuda ruled him exempt from tefillin, which require a clean body he cannot keep.
טַלִּית שְׁאוּלָה(tallit she’ula)
A borrowed robe; per Rav Yehuda, it is exempt from ritual fringes for the first thirty days of the loan.
A positive mitzva whose reward is stated beside it in the verse — such as honoring parents; the earthly court is not charged with enforcing it by punishment.
“Expels but does not absorb” — the Terumot mishna’s reason that liver forbids other food cooked with it (its blood diffuses out) yet is never itself forbidden.
El panorama general (leer esto primero)
El limpio motor halájico de ayer — kanús bemeav, la ubre permitida y el estómago prohibido — cede aquí
paso a algo que el Talmud hace con igual seriedad: te cuenta cómo ocurrió de verdad un fallo. La línea
severa “una ubre asada, sin desgarrar, está prohibida” se colgó de Rav, y el daf sale a buscar su fuente.
La respuesta sorprende: a Rav nunca se lo enseñaron. Él mismo levantó la cerca, en un lugar donde
la gente ni siquiera sabía que la carne con leche estaba prohibida.
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר — “Encontró un valle abierto y lo cercó.” Un decreto no siempre
desciende del Sinaí por una cadena de tanaím. A veces un maestro entra en un pueblo, oye a una mujer
preguntar cuánta leche hace falta para cocer un cuarto de carne, y comprende que aquí, ahora, la ubre
misma debe prohibirse — no porque sea leche, sino porque esta gente si no cocerá carne de verdad en
leche de verdad.
De ahí la página se vuelve una ristra de relatos de mesa, cada uno con una halajá dentro — la confianza
en un hogar piadoso, las severidades que un viajero debe cargar, el vino de libación, la propiedad
perdida, tefilín y tzitzit y quién está exento — y termina volviéndose hacia un órgano nuevo, el
hígado, y la pregunta que correrá hasta mañana: sangra sobre todo lo que lo rodea, entonces, ¿prohíbe
la carne con la que se cuece?
Tres movimientos:
De dónde vino la severidad de Rav (110a) — la indagación de Rabí Elazar, el “valle y la cerca”,
Tatlefush, y las dos versiones de lo que Rav Itzjak bar Avudimí de veras le enseñó.
Ramí bar Tamrei (110a–110b) — Sura contra Pumbedita, las ubres de la víspera de Iom Kipur, y una
andanada de defensas ingeniosas ante Rav Jisdá.
El hígado se abre (110b) — el dilema de Abaie: el hígado prohíbe a los demás pero no se prohíbe a sí
mismo, y por qué la mishná de Trumot no lo resuelve.
Conceptos y términos clave
Término
Significado
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר(bik’á matzá vegadar ba gader)
“Encontró un valle abierto y lo cercó” — la imagen del sabio que impone un decreto protector justo donde halla laxa a una comunidad, como hizo Rav con la ubre en Tatlefush.
תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא(tena namí reisha)
“El tana enunció también la cláusula inicial del mismo modo” — aquí, formular la ubre permitida como “uno coció” solo por simetría con la cláusula del estómago prohibido, no para limitarla a lo hecho a posteriori.
חוּמְרֵי הַמָּקוֹם(jumrei hamakom)
“Las severidades del lugar” — un viajero adopta las costumbres estrictas tanto del lugar que dejó como del que entra; Ramí escapó a esto solo comiendo fuera del límite de Sura.
תְּחוּם(tejum)
El límite en torno a un pueblo; más allá de él, argumentó Ramí, la costumbre local de Sura contra las ubres ya no lo ataba.
יֵין נֶסֶךְ(iein nések)
Vino de libación vertido para la idolatría — prohibido incluso de aprovechar; los orujos podían haberse empapado en él, pero tras doce meses cualquier residuo ya se ha ido.
פּוּרְצָנֵי(purtzenei)
Orujos / hollejos de uva que quedan tras hacer vino, que Ramí usó como combustible para asar — el disparador de los desafíos del vino de libación y el robo.
יֵאוּשׁ בְּעָלִים(ieúsh bealim)
El desistimiento de los dueños de recuperar propiedad perdida o abandonada; una vez que renuncian (aquí, creció hierba entre los orujos), quien la halla puede quedársela.
חוֹלֵי מֵעַיִין(jolé meaín)
Quien padece enfermedad intestinal; Rav Iehudá lo dictaminó exento de tefilín, que requieren un cuerpo limpio que él no puede mantener.
טַלִּית שְׁאוּלָה(talit sheulá)
Una túnica prestada; según Rav Iehudá, está exenta de flecos rituales durante los primeros treinta días del préstamo.
Un mandamiento positivo cuya recompensa está enunciada a su lado en el versículo — como honrar a los padres; el tribunal terrenal no está encargado de hacerlo cumplir por castigo.
“Expele pero no absorbe” — la razón de la mishná de Trumot de que el hígado prohíbe la comida cocida con él (su sangre se difunde hacia afuera) pero nunca queda él mismo prohibido.
התמונה הגדולה (לקרוא קודם)
המנוע ההלכתי הנקי של אתמול — כנוס במעיו, הכחל מותר והקיבה אסורה — מפנה כאן את מקומו לדבר שהתלמוד
עושה ברצינות לא פחותה: הוא מספר לכם כיצד נולדה הוראה למעשה. הקו המחמיר, ״כחל צלי שלא נקרע —
אסור״, נתלה ברב, והדף יוצא לחפש את מקורו. והתשובה מפתיעה: רב מעולם לא שנו לו את זה. הוא גדר את
הגדר בעצמו, במקום שאנשיו לא ידעו אפילו שבשר בחלב אסור.
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר. אין הגזירה יורדת תמיד מסיני דרך שלשלת תנאים. פעמים שרב נכנס
לעיר, שומע אישה שואלת כמה חלב צריך כדי לבשל רובע בשר, ומבין שכאן, עכשיו, צריך לאסור את הכחל
עצמו — לא מפני שהוא חלב, אלא מפני שאנשים אלו יבשלו בלאו הכי בשר ממש בחלב ממש.
ומכאן הדף נעשה מחרוזת של מעשי שולחן, שבכל אחד מהם הלכה — אמון בבית של יראי שמים, החומרות שאורח נושא
עמו, יין נסך, אבידה, תפילין וציצית ומי פטור מהם — והוא נחתם בפנייה אל איבר חדש, הכבד, ואל השאלה
שתימשך למחר: היא מדממת אל כל שסביבה, ואם כן — אוסרת היא את הבשר שנתבשל עמה?
שלוש תנועות:
מאין באה חומרתו של רב (קי ע״א) — שאלתו של רבי אלעזר, ״הבקעה והגדר״, טטלפוש, ושני הנוסחים במה
ששנה רב יצחק בר אבודימי באמת.
רמי בר תמרי (קי ע״א–ע״ב) — סורא מול פומבדיתא, כחלי ערב יום הכיפורים, ומטח של תשובות חריפות
לפני רב חסדא.
הכבד נפתחת (קי ע״ב) — בעיית אביי: הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ולמה אין משנת תרומות פותרת אותה.
מושגים ומונחים מרכזיים
מונח
פירוש
בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר
הדימוי לחכם הגוזר גזירה במקום שמצא בו ציבור מזלזל, כדרך שעשה רב בכחל בטטלפוש.
תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא
״תנא נמי רישא״ — שנקט התנא אף ברישא לשון ״שבישלו״ רק כלשון נופל על לשון בבת הקיבה, ולא לצמצם את ההיתר לדיעבד.
חוּמְרֵי הַמָּקוֹם
חומרות המקום — אורח מקבל עליו את חומרות המקום שיצא ממנו ואת חומרות המקום שנכנס אליו; ורמי נמלט מזה רק באוכלו חוץ לתחום.
תְּחוּם
תחום העיר; ומחוצה לו, טען רמי, אין מנהג סורא בכחלים חל עליו.
יֵין נֶסֶךְ
יין שנתנסך לעבודה זרה, ואסור אף בהנאה; והחרצנים שמא נשרו בו, אלא שלאחר שנים עשר חודש כלה כל שיור.
פּוּרְצָנֵי
חרצנים ופסולת ענבים שלאחר הדריכה, שרמי הסיקם לצלייה — והם שהולידו את קושיות יין הנסך והגזל.
יֵאוּשׁ בְּעָלִים
ייאוש הבעלים מאבידתם; ומשנתייאשו (וכאן עלו עשבים בין החרצנים) זוכה בהם המוצא.
חוֹלֵי מֵעַיִין
בעל חולי מעיים; ורב יהודה פטרו מן התפילין, הצריכות גוף נקי שאינו יכול לשומרו.
טַלִּית שְׁאוּלָה
טלית שאולה; ולרב יהודה פטורה מן הציצית שלושים יום ראשונים.
מִצְוָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ
מצוות עשה ששכרה נאמר בצדה בפסוק, ככיבוד אב ואם; ואין בית דין שלמטה מוזהר להענישה.
פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת
טעמה של משנת תרומות שהכבד אוסרת את שנתבשל עמה (שדמה נפלט) ואינה נאסרת לעולם.
🃏 FlashcardsTarjetasכרטיסיות
The terms above, one per card. Read the term, recall what it means on this daf, then turn the card over and say whether you had it. Whatever you flag comes back at the end in a shorter second round.Los términos de arriba, uno por tarjeta. Lee el término, recuerda qué significa en este daf, luego gira la tarjeta y di si lo sabías. Lo que marques vuelve al final en una segunda ronda, más corta.המונחים שלמעלה, אחד לכל כרטיס. קראו את המונח, נסו להיזכר מה משמעותו בדף הזה, ואז הפכו את הכרטיס ואמרו אם ידעתם. כל מה שתסמנו יחזור בסוף בסיבוב שני, קצר יותר.
Tip: click the card, then space flips it, ← → move, 1 / 2 rate it.Consejo: pulsa en la tarjeta; la barra espaciadora la gira, ← → navegan, 1 / 2 califican.טיפ: הקישו על הכרטיס; מקש הרווח הופך אותו, ← → מדפדפים, 1 / 2 מדרגים.
Who’s who in today’s daf
Tannaitic / transitional
Rav Chiyya (Rabbi Chiyya the Great) — a tanna of the generation bridging Mishna and Gemara,
uncle and teacher of Rav; invoked here for his “sharp mind,” which supposedly let a narrow teaching be
given to Rav unspecified. (Titled Rabbi Chiyya as a rule; not to be confused with the Amora Rabbi
Chiyya bar Abba.)
Eretz-Yisrael Amoraim
Rabbi Elazar (ben Pedat) — third generation, leading student of Rabbi Yoḥanan; opens the inquiry
into Rav’s source on ascending to Eretz Yisrael. (Not Rabbi Eliezer the Tanna, nor Rabbi Elazar ben
Shamua.)
Rabbi Yitzḥak Nappaḥa — third generation; named only as the father of Rav Pappi’s wife and “a
master of good deeds,” the guarantor of her kitchen.
Rav Zerika — third/fourth generation; reports to Rav Safra that he cooked liver for Rabbi Ami.
Rabbi Ami — third generation, a leading authority in Tiberias after Rabbi Yoḥanan; ate the liver
Rav Zerika cooked.
Babylonian Amoraim
Rav (Abba Arikha) — first generation, founder of Sura; the stringency on the udder is traced to
him, whether as his own fence or as an over-generalized teaching.
Ze’eiri — first/second generation, a Babylonian who settled in Eretz Yisrael; directs Rabbi Elazar
to the source of Rav’s teaching.
Rav Yitzḥak bar Avudimi — early Amora; the tanna said to have taught (or not taught) Rav about
the udder. A relatively minor figure; I would not press details of his biography.
Rav Kahana — a common name across generations; here simply the tradent of the first version. Which
Rav Kahana is not fixed, so I leave it open.
Rav Yosei bar Abba — a minor tradent, source of the second version of the teaching; little is known
of him beyond such transmissions.
Ravin (Rav Avin) — fourth generation, famous for carrying Eretz-Yisrael traditions down to Babylonia
(ki ata Ravin); declines the udder at Rav Pappi’s until reassured. (Written רבין; distinct from Rabin
vs. the many “Ravina”s.)
Rav Yitzḥak bar Yosef — fourth generation, another Eretz-Yisrael-to-Babylonia tradent; eats the
udder without hesitation.
Rav Pappi — fourth/fifth generation, student of Rava; host of the udder dish, married to Rabbi
Yitzḥak Nappaḥa’s daughter.
Abaye — fourth generation, head of Pumbedita; reassures Ravin and later frames the liver dilemma.
Rami bar Tamrei (= Rami bar Dikulei) — a Pumbeditan folk-sage; the hero of the daf’s central
story, who out-argues Rav Chisda point by point.
Rav Yehuda (bar Yeḥezkel) — second generation, founder of Pumbedita; his rulings (intestinal
illness and tefillin, borrowed robe and fringes) are Rami’s authorities. (This Rav Yehuda the
Amora, not Rabbi Yehuda bar Ilai the Tanna.)
Rav Chisda — third generation, of Sura; the judge who cross-examines Rami and concedes his
sharpness.
Rav Safra — third/fourth generation, a merchant-scholar who traveled between Babylonia and Eretz
Yisrael; Abaye’s messenger for the liver question.
Quién es quién en el daf de hoy
Tanaítico / de transición
Rav Jiiá (Rabí Jiiá el Grande) — un tana de la generación que une Mishná y Guemará, tío y maestro
de Rav; invocado aquí por su “mente aguda”, que supuestamente permitió dar a Rav una enseñanza estrecha
sin especificar. (Por regla titulado Rabí Jiiá; no confundir con el Amorá Rabí Jiiá bar Abá.)
Amoraím de Erretz Israel
Rabí Elazar (ben Pedat) — tercera generación, discípulo principal de Rabí Iojanán; abre la
indagación sobre la fuente de Rav al ascender a Erretz Israel. (No Rabí Eliézer el Tana, ni Rabí Elazar
ben Shamúa.)
Rabí Itzjak Napajá — tercera generación; nombrado solo como el padre de la esposa de Rav Papi y “un
maestro de buenas obras”, el garante de su cocina.
Rav Zriká — tercera/cuarta generación; le reporta a Rav Safrá que cocinó hígado para Rabí Amí.
Rabí Amí — tercera generación, autoridad principal en Tiberíades tras Rabí Iojanán; comió el hígado
que cocinó Rav Zriká.
Amoraím de Babilonia
Rav (Abá Arijá) — primera generación, fundador de Sura; la severidad sobre la ubre se le atribuye,
sea como cerca propia o como enseñanza sobre-generalizada.
Zeirí — primera/segunda generación, un babilonio que se estableció en Erretz Israel; dirige a Rabí
Elazar hacia la fuente de la enseñanza de Rav.
Rav Itzjak bar Avudimí — Amorá temprano; el tana que se dice enseñó (o no enseñó) a Rav sobre la
ubre. Figura relativamente menor; no forzaría los detalles de su biografía.
Rav Kahaná — nombre común a lo largo de las generaciones; aquí simplemente el tradente de la primera
versión. Cuál Rav Kahaná no está fijado, así que lo dejo abierto.
Rav Iosí bar Abá — un tradente menor, fuente de la segunda versión de la enseñanza; poco se sabe de
él más allá de tales transmisiones.
Ravín (Rav Avín) — cuarta generación, célebre por llevar las tradiciones de Erretz Israel a
Babilonia (ki atá Ravín); rechaza la ubre en casa de Rav Papi hasta que se lo tranquiliza. (Escrito
רבין; distinto de las muchas “Raviná”.)
Rav Itzjak bar Iosef — cuarta generación, otro tradente de Erretz Israel a Babilonia; come la ubre
sin vacilar.
Rav Papi — cuarta/quinta generación, discípulo de Rava; anfitrión del plato de ubre, casado con la
hija de Rabí Itzjak Napajá.
Abaie — cuarta generación, cabeza de Pumbedita; tranquiliza a Ravín y luego plantea el dilema del
hígado.
Ramí bar Tamrei (= Ramí bar Dikulei) — un sabio popular pumbeditano; el héroe del relato central
del daf, que vence a Rav Jisdá punto por punto.
Rav Iehudá (bar Iejezkel) — segunda generación, fundador de Pumbedita; sus fallos (enfermedad
intestinal y tefilín, túnica prestada y flecos) son las autoridades de Ramí. (Este Rav Iehudá el
Amorá, no Rabí Iehudá bar Ilai el Tana.)
Rav Jisdá — tercera generación, de Sura; el juez que interroga a Ramí y concede su agudeza.
Rav Safrá — tercera/cuarta generación, un mercader-erudito que viajaba entre Babilonia y Erretz
Israel; el mensajero de Abaie para la cuestión del hígado.
מי ומי בדף של היום
תנאים ודמויות מעבר
רבי חייא (הגדול) — תנא מדור המעבר בין משנה לגמרא, דודו ורבו של רב; נזכר כאן על ״חורפיה״, שבזכותו
נמסרה לו כביכול שמועה מצומצמת בלשון סתמית. (ואינו רבי חייא בר אבא האמורא.)
אמוראי ארץ ישראל
רבי אלעזר (בן פדת) — דור שלישי, מגדולי תלמידי רבי יוחנן; פותח את החקירה במקורו של רב כשעלה
לארץ ישראל. (ואינו רבי אליעזר התנא ולא רבי אלעזר בן שמוע.)
רבי יצחק נפחא — דור שלישי; נזכר רק כאביה של אשת רב פפי וכ״מרא דעובדא״, והוא הערב לכשרות מטבחה.
רב זריקא — דור שלישי/רביעי; מוסר לרב ספרא שבישל כבד לרבי אמי.
רבי אמי — דור שלישי, מגדולי המורים בטבריה אחר רבי יוחנן; אכל את הכבד שבישל רב זריקא.
אמוראי בבל
רב (אבא אריכא) — דור ראשון, מייסד סורא; החומרה בכחל נתלית בו, בין כגדר שגדר בעצמו ובין כשמועה
שהרחיב.
זעירי — דור ראשון/שני, בבלי שהתיישב בארץ ישראל; מפנה את רבי אלעזר אל מקור שמועתו של רב.
רב יצחק בר אבודימי — אמורא קדום; התנא שאמור היה לשנות (או לא לשנות) לרב את הכחל. דמות משנית
יחסית, ואיני מרחיב בתולדותיה.
רב כהנא — שם המצוי בכמה דורות; כאן מוסר הנוסח הראשון בלבד. ואיזה רב כהנא — אין הדבר קבוע, ואיני
מכריע.
רב יוסי בר אבא — מוסר משני, ממנו הנוסח השני של השמועה; ומעט ידוע עליו מלבד מסירות כאלה.
רבין (רב אבין) — דור רביעי, הידוע בהורדת מסורות ארץ ישראל לבבל (״כי אתא רבין״); נמנע מן הכחל
אצל רב פפי עד שהרגיעו אביי.
רב יצחק בר יוסף — דור רביעי, אף הוא מוריד תורת ארץ ישראל לבבל; אכל את הכחל בלא היסוס.
רב פפי — דור רביעי/חמישי, תלמידו של רבא; בעל הבית של תבשיל הכחל, ונשוי לבתו של רבי יצחק נפחא.
אביי — דור רביעי, ראש ישיבת פומבדיתא; מרגיע את רבין, ולימים מנסח את בעיית הכבד.
רמי בר תמרי (הוא רמי בר דיקולי) — חכם עממי מפומבדיתא; גיבור המעשה המרכזי שבדף, המנצח את רב
חסדא טענה אחר טענה.
רב יהודה (בר יחזקאל) — דור שני, מייסד פומבדיתא; פסקיו (חולי מעיים ותפילין, טלית שאולה וציצית)
הם סמכותו של רמי. (וזה רב יהודה האמורא, ולא רבי יהודה בר אלעאי התנא.)
רב חסדא — דור שלישי, מסורא; הדיין החוקר את רמי ומודה בחריפותו.
רב ספרא — דור שלישי/רביעי, תלמיד חכם וסוחר שנסע בין בבל לארץ ישראל; שלוחו של אביי בשאלת הכבד.
The whole Vilna page as it is printed — Gemara in the middle, Rashi and Tosafot in the margins, Mesoras HaShas and Ein Mishpat down the sides. Open it full size to read it comfortably, and tap any line underneath it for the English of that passage.La página de Vilna completa, tal como está impresa — la Guemará en el centro, Rashi y Tosafot en los márgenes, Masoret HaShas y Ein Mishpat a los lados. Ábrela a tamaño completo para leerla con comodidad; debajo está su texto, pasaje por pasaje.דף וילנא כולו כפי שהוא מודפס — הגמרא באמצע, רש״י ותוספות בשוליים, מסורת הש״ס ועין משפט בצדדים. פתחו אותו בגודל מלא כדי לקרוא בנוחות; מתחתיו מופיע הטקסט שלו, קטע אחר קטע.
Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע
of a suckling lamb or calf that one cooked together with the milk it contains is prohibited. There, even if one roasted it he may not eat it after the fact. To preserve symmetry, the tanna of the baraitataught in the first clause in this manner as well, stating: An udder that one cooked in its milk is permitted.
new sugyaThe Gemara above cited a second version of Rav’s opinion, according to which an udder that was roasted without being torn is prohibited for consumption. The Gemara relates: When Rabbi Elazar ascended from Babylonia to Eretz Yisrael he found Ze’eiri and said to him: Is there a tanna who taught Rav that an udder roasted without first being torn is prohibited? Ze’eiri showed him Rav Yitzḥak bar Avudimi. Rav Yitzḥak bar Avudimi said to Rabbi Elazar: I did not teach Rav that an udder is prohibited at all; rather, Rav found an unguarded valley and fenced it in. Rav taught this stringent ruling as an additional safeguard in Babylonia, where Jews were not careful about the prohibition of meat cooked in milk.
The Gemara elaborates: As when Rav arrived in Tatlefush, he heard a certain woman saying to another: How much milk does it require to cook a quarter weight of meat? Rav said: Evidently, these people are not learned enough in halakha to know that meat cooked in milk is prohibited. Rav tarried in that place, and prohibited even udders to them, so that they would not come to violate the prohibition of meat cooked in milk.
Rav Kahana teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi replied to Rabbi Elazar in that manner described above. By contrast, Rabbi Yosei bar Abba teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi said: I taught Rav only that the udder of an animal nursing offspring is prohibited, as its udder contains much milk. And due to the sharp mind of Rav Ḥiyya, Rav’s teacher, he assumed that Rav too would understand this without his saying so explicitly. Therefore, he taught this halakha to Rav with regard to an unspecified udder. Rav mistakenly thought that the ruling applies to all animals.
The Gemara relates that Ravin and Rav Yitzḥak bar Yosef arrived at the house of Rav Pappi. The servants brought before them a dish made of udder. Rav Yitzḥak bar Yosef ate of it, but Ravin did not eat. Abaye said: Bereaved Ravin, why do you not eat? After all, Rav Pappi’s wife is the daughter of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was a master of good deeds, who was meticulous in his performance of mitzvot. Had Rav Pappi’s wife not heard in her father’s house that such a dish is permitted, she would not have made it.
The Gemara relates: In Sura they would not eat udders at all, even torn and roasted. But in Pumbedita they would eat udders. Rami bar Tamrei, who is also called Rami bar Dikulei, from Pumbedita, arrived in Sura on the eve of Yom Kippur. Since it is a mitzva to eat and drink then, large quantities of meat were cooked, and everyone brought out their udders from the animals they had slaughtered and threw them away. Rami bar Tamrei went and gathered the udders, roasted them, and ate them, in accordance with his custom.
The residents of Sura brought Rami bar Tamrei before Rav Ḥisda, who said to him: Why did you do this? Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: I am from the place of Rav Yehuda, who eats udders, and this is the accepted custom in Pumbedita. Rav Ḥisda said to him: And do you not hold by the principle that the Sages impose upon a traveler the stringencies of the place that he left and also the stringencies of the place to which he went? You should have accepted the stringency of Sura and not eaten the udders. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: That principle applies only to one who remains in the place he is visiting, but I ate the udders outside the boundaries of Sura.
Rav Ḥisda further asked Rami bar Tamrei: And with what did you roast the udders? Rami bar Tamrei said to him: I roasted them with grape seeds [purtzenei] I found in the vines there. Rav Ḥisda objected: But how could you roast the udders with grape seeds, as perhaps they were from wine used for a libation to idolatry, from which it is prohibited to derive benefit. Rami bar Tamrei said to him: These were old seeds that still lay there after twelve months had passed since the grapes were used, and any prohibition had expired, as by that point they are assumed to have lost any prohibited liquid that previously remained inside (see Avoda Zara 34a).
Rav Ḥisda further objected: But perhaps these seeds were from stolen property, i.e., they belonged to someone and it was prohibited for you to take them. Rami bar Tamrei said to him: Even so, in this case there was certainly despair of the owners of recovering them, as grass was growing among them. Since the owners had allowed them to lie there for so long, they had clearly given up all hope of retrieving them.
Rav Ḥisda saw that Rami bar Tamrei had not donned phylacteries, and said to him: What is the reason that you have not donned phylacteries? Rami bar Tamrei said to him: He, i.e., I, am suffering from intestinal illness, and Rav Yehuda said that one who has intestinal illness is exempt from the mitzva of phylacteries, which require a clean body, because he would have to remove them constantly to defecate.
Rav Ḥisda further saw that Rami bar Tamrei had not placed the threads of ritual fringes on his garment and said to him: What is the reason that you do not have the threads of ritual fringes? Rami bar Tamrei said to him: It is a borrowed robe, and Rav Yehuda said:
Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע
With regard to a borrowed robe, during all of the first thirty days that one borrows it, one is exempt from performing the mitzva of ritual fringes with it.
Meanwhile, as Rav Ḥisda and Rami bar Tamrei were talking, the attendants brought in a certain man to Rav Ḥisda’s court who would not honor his father and mother, and they tied him to a pillar in order to flog him.
Rami bar Tamrei said to them: Leave him alone, as it is taught in a baraita: With regard to any positive mitzva whose reward is stated alongside it in the Torah, the earthly court below is not warned to enforce it through punishments such as flogging. And it is stated after the mitzva of honoring one’s father and mother: “That your days may be long, and that it go well with you” (Deuteronomy 5:16). Rav Ḥisda said to Rami bar Tamrei: I see that you are very sharp. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: If you were in the place where Rav Yehuda resides, I would be able to show you my sharpness of mind far better than here.
new sugyaPursuant to the discussion of different local customs, Abaye said to Rav Safra: When you ascend there, to Eretz Yisrael, ask the Sages there: With regard to liver, how do you treat it? When Rav Safra ascended to Eretz Yisrael he found Rav Zerika and asked him this question. Rav Zerika said to him: I cooked liver for Rabbi Ami and he ate it.
When Rav Safra returned to Babylonia and came before Abaye and reported what Rav Zerika had said, Abaye said to him: I do not raise the dilemma as to whether liver renders itself prohibited if cooked alone. It is clear to me that the blood that diffuses out of the liver is not absorbed again while it cooks. When I raise the dilemma, it is with regard to whether liver renders prohibited another piece of meat cooked with it. Rav Zerika’s statement therefore has no bearing on my question.
Rav Safra asked Abaye: What is different about the issue of the liver rendering itself prohibited, that you did not raise the dilemma with regard to this case? It is presumably because the answer is obvious to you, as we learned in a mishna (Terumot 10:11) that liver is not rendered prohibited by its own cooking. But if so, you should not raise the dilemma with regard to whether it renders the other piece of meat prohibited either, as we learned in that same mishna: Liver renders food cooked with it in the same pot prohibited but is not prohibited itself, because while it does expel blood as it cooks, it does not absorb this blood again, since the blood diffuses only outward. Abaye said to Rav Safra: That mishna does not answer my question, as perhaps there it is referring specifically to forbidden liver, e.g., the liver of a non-kosher animal.
The daf laid out as it is printed: the Gemara in the middle, Rashi on the inner margin and Tosafot on the outer one. Nothing here was written by us.El daf con la disposición de la página impresa: la Guemará en el centro, Rashi en el margen interior y Tosafot en el exterior. Nada de esto fue escrito por nosotros.הדף בעימוד שבו הוא מודפס: הגמרא באמצע, רש״י בשוליים הפנימיים ותוספות בחיצוניים. שום דבר כאן לא נכתב על ידינו.
of a suckling lamb or calf that one cooked together with the milk it contains is prohibited. There, even if one roasted it he may not eat it after the fact. To preserve symmetry, the tanna of the baraitataught in the first clause in this manner as well, stating: An udder that one cooked in its milk is permitted.
איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה ליה לרב יצחק בר אבודימי — וכן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מידות אתוי ליה רב יצחק בר אבודימי והקשה רבינו שמואל דהא רב יצחק בר אבודימי היה רבו של רבא כדאמר בריש יבמות (דף ג.) ובריש פ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו.) אמר רבא א"ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה וכו' ואיך יתכן דרב יצחק בר אבודימי שהיה רבו של רב שהיה חי עד רבא והלא ביום שמת רב יהודה שהיה תלמידו של רב נולד רבא וגרס התם רבינו שמואל איכא תנא דאתנייה רב מדות וקשה לר"ת דהכא בשמעתין אין שייך לומר כן דקאמר אני לא שניתי לו ומיהו יש לפרש לו כמו ממנו כמו (ב"מ דף לג.) תלמיד ורבו צריך לו אבל הא דקאמר ומתוך פלפולו של רבי חייא שנה לו כחל סתם לא אתי שפיר ואור"ת דשנים היו אחד היה בימי רבינו הקדוש דאמרינן פרק כירה (שבת דף מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ואותו יכול להיות שהיה רבו של רב וקשה קצת דאם רב יצחק בר אבודימי דהמוכר את הספינה היה רבו של רב היכי קאמר לרבי אלעזר התם הא איתמר עלה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן והלא ר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו היה קורא לרב רבינו כדאמרינן באלו טרפות (לעיל חולין דף נד):
דאתנייה לרב כחל — פי' בקונטרס יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיע ליה לר' אלעזר ונראה דלא קאי אהנהו לישני דלעיל אלא שמע שהיה רב אוסר כחל ואפילו בקריעת שתי וערב כדאמרינן בסמוך בסורא לא אכלי כחלי אע"ג דמתניתין שריא ליה בקריעה והיה תמיה ר"א והשיב לו רבי יצחק בר אבודימי דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ורב יוסף קאמר דכחל מניקה שנה לו דאסור אפילו בקריעה ומתניתין כשאינה מניקה ור' חייא שנה לו כחל סתם והיה סבור שיבין רב מעצמו ולא הבין וטעה בדבריו והיה סבור שמכח שום ברייתא היה בא לחלוק על משנתנו לאסור כל כחל אפילו בקריעה ואנן דאכלינן כחלי אפילו של מניקה בקריעה סמכינן אלישנא דרב בקעה מצא ואין חילוק בין מניקה לשאינה מניקה וגם אעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו קמייהו תבשיל דכחלי ואכל רב יצחק ומסתמא של מניקה היה מדלא רצה רבין לאכול ורב יצחק עיקר מדאמר אביי רבין תיכלא אמאי לא אכל וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקטינהו לכולהו כחלי ואפילו של מניקה ואכל:
new sugyaThe Gemara above cited a second version of Rav’s opinion, according to which an udder that was roasted without being torn is prohibited for consumption. The Gemara relates: When Rabbi Elazar ascended from Babylonia to Eretz Yisrael he found Ze’eiri and said to him: Is there a tanna who taught Rav that an udder roasted without first being torn is prohibited? Ze’eiri showed him Rav Yitzḥak bar Avudimi. Rav Yitzḥak bar Avudimi said to Rabbi Elazar: I did not teach Rav that an udder is prohibited at all; rather, Rav found an unguarded valley and fenced it in. Rav taught this stringent ruling as an additional safeguard in Babylonia, where Jews were not careful about the prohibition of meat cooked in milk.
איכא תנא — בהאי דוכתא:
דאתנייה לרב כחל — יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיעא ליה לרבי אלעזר:
אחוייה — בני המקום:
לרב יצחק — אמרו לו לרבי אלעזר זה שנאה לו:
אני לא שניתי לו כחל כל עיקר — כלומר שום כחל לא שניתי לו לאיסור בין כחל מניקה ובין כחל שאינה מניקה:
ורב — ששנה להם כחל שאסור:
בקעה מצא — כלומר ראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב והחמיר עליהן:
The Gemara elaborates: As when Rav arrived in Tatlefush, he heard a certain woman saying to another: How much milk does it require to cook a quarter weight of meat? Rav said: Evidently, these people are not learned enough in halakha to know that meat cooked in milk is prohibited. Rav tarried in that place, and prohibited even udders to them, so that they would not come to violate the prohibition of meat cooked in milk.
Rav Kahana teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi replied to Rabbi Elazar in that manner described above. By contrast, Rabbi Yosei bar Abba teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi said: I taught Rav only that the udder of an animal nursing offspring is prohibited, as its udder contains much milk. And due to the sharp mind of Rav Ḥiyya, Rav’s teacher, he assumed that Rav too would understand this without his saying so explicitly. Therefore, he taught this halakha to Rav with regard to an unspecified udder. Rav mistakenly thought that the ruling applies to all animals.
רב כהנא מתני הכי — כמו שאמרנו שכן השיבו רב יצחק לרבי אלעזר לא שניתי לו כל עיקר:
כחל מניקה — שהיתה מניקה ויש בדדיה חלב כנוס הרבה:
ומתוך פלפולו של רבי חייא — שהוא מחודד מאד ומבין מעצמו וכסבור שתלמידיו מחודדין כמותו כשחזר ושנאה לפני ר' חייא שנה לו סתם וסבור שיבין רב שאין אסור אלא מניקה ולא הבין:
The Gemara relates that Ravin and Rav Yitzḥak bar Yosef arrived at the house of Rav Pappi. The servants brought before them a dish made of udder. Rav Yitzḥak bar Yosef ate of it, but Ravin did not eat. Abaye said: Bereaved Ravin, why do you not eat? After all, Rav Pappi’s wife is the daughter of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was a master of good deeds, who was meticulous in his performance of mitzvot. Had Rav Pappi’s wife not heard in her father’s house that such a dish is permitted, she would not have made it.
The Gemara relates: In Sura they would not eat udders at all, even torn and roasted. But in Pumbedita they would eat udders. Rami bar Tamrei, who is also called Rami bar Dikulei, from Pumbedita, arrived in Sura on the eve of Yom Kippur. Since it is a mitzva to eat and drink then, large quantities of meat were cooked, and everyone brought out their udders from the animals they had slaughtered and threw them away. Rami bar Tamrei went and gathered the udders, roasted them, and ate them, in accordance with his custom.
The residents of Sura brought Rami bar Tamrei before Rav Ḥisda, who said to him: Why did you do this? Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: I am from the place of Rav Yehuda, who eats udders, and this is the accepted custom in Pumbedita. Rav Ḥisda said to him: And do you not hold by the principle that the Sages impose upon a traveler the stringencies of the place that he left and also the stringencies of the place to which he went? You should have accepted the stringency of Sura and not eaten the udders. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: That principle applies only to one who remains in the place he is visiting, but I ate the udders outside the boundaries of Sura.
Rav Ḥisda further asked Rami bar Tamrei: And with what did you roast the udders? Rami bar Tamrei said to him: I roasted them with grape seeds [purtzenei] I found in the vines there. Rav Ḥisda objected: But how could you roast the udders with grape seeds, as perhaps they were from wine used for a libation to idolatry, from which it is prohibited to derive benefit. Rami bar Tamrei said to him: These were old seeds that still lay there after twelve months had passed since the grapes were used, and any prohibition had expired, as by that point they are assumed to have lost any prohibited liquid that previously remained inside (see Avoda Zara 34a).
במאי טויתינהו — היכן הוו לך שם עצים:
בפורצני — חרצנים שאצל היקבים והבערתים:
לאחר שנים עשר חדש הוה — ותנן במס' ע"ז (דף לד.) לחים אסורין יבשין מותרין ואלו הם לחים כל שנים עשר חדש:
Rav Ḥisda further objected: But perhaps these seeds were from stolen property, i.e., they belonged to someone and it was prohibited for you to take them. Rami bar Tamrei said to him: Even so, in this case there was certainly despair of the owners of recovering them, as grass was growing among them. Since the owners had allowed them to lie there for so long, they had clearly given up all hope of retrieving them.
דקדחו בהו חילפי — גדלו בהם מחמת שנרקבו ונעשו עפר:
חילפי — אורטיי"ש והואיל ומתקלקלין ונרקבין ולא נטלו משם ש"מ אינו חושש:
Rav Ḥisda saw that Rami bar Tamrei had not donned phylacteries, and said to him: What is the reason that you have not donned phylacteries? Rami bar Tamrei said to him: He, i.e., I, am suffering from intestinal illness, and Rav Yehuda said that one who has intestinal illness is exempt from the mitzva of phylacteries, which require a clean body, because he would have to remove them constantly to defecate.
Rav Ḥisda further saw that Rami bar Tamrei had not placed the threads of ritual fringes on his garment and said to him: What is the reason that you do not have the threads of ritual fringes? Rami bar Tamrei said to him: It is a borrowed robe, and Rav Yehuda said:
With regard to a borrowed robe, during all of the first thirty days that one borrows it, one is exempt from performing the mitzva of ritual fringes with it.
טלית שאולה פטורה כל שלשים יום כו' — מדאורייתא פטורה לעולם כדקאמר בראשית הגז (לקמן חולין דף קלז.) כסותך ולא של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך דאין דרך לישאל יותר משלשים יום ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה דאמרינן במכות (דף ג:) המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום ונראה דאין ראיה מזה דה"נ אמרינן בהתכלת (מנחות דף מד.) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה אע"ג דסתם שכירות לא הויא שלשים יום ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה אע"ג דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך כל הברכות לא היה שמח בדבר מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המברך לא הפסיד וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא ואומר ר"ת דאין לחוש מדאמרינן בריש התכלת (מנחות דף מ:) ותכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק כגון שהטיל למוטלת פירוש טלית שיש בה ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר הראשונים וקמ"ל דלא הויא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דאם כן למה ליה למימר אין בה משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש בקונטרס שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל דאימעיט מוראיתם ור' אלעזר ממי"ץ הקשה לו דאמר בריש ערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומפרש דכהנים אצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרי בכל ענין ואומר ר"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כדאמרינן בפרק בא לו (יומא דף סח.) גבי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם או לא ת"ש לא היו ישנים בבגדי כהונה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ועוד תניא התם גבי בגדי כהונה דלצאת בהם במדינה אסור פירוש משום איסור הקדש ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה פירוש בגדי חול מי אישתרו בכלאים ומיהו משמע התם דלא שרו אלא דרך לבישה דבעי למידק התם דניתנו ליהנות בהם מדקתני פושטים אותם ומקפלים ומניחין אותם תחת ראשיהם ודחי לא תימא תחת ראשיהם אלא אימא כנגד ראשיהם וה"נ מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהם נהי דנתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום כלאים ולפי זה בטלית שאולה היה אסור להציעו תחתיו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר לבישתן לצורך עבודה:
כפתוהו — על העמוד להלקותו כדתניא (כתובות דף פו.) בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:
Meanwhile, as Rav Ḥisda and Rami bar Tamrei were talking, the attendants brought in a certain man to Rav Ḥisda’s court who would not honor his father and mother, and they tied him to a pillar in order to flog him.
שמתן שכרה בצדה — למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה:
Rami bar Tamrei said to them: Leave him alone, as it is taught in a baraita: With regard to any positive mitzva whose reward is stated alongside it in the Torah, the earthly court below is not warned to enforce it through punishments such as flogging. And it is stated after the mitzva of honoring one’s father and mother: “That your days may be long, and that it go well with you” (Deuteronomy 5:16). Rav Ḥisda said to Rami bar Tamrei: I see that you are very sharp. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: If you were in the place where Rav Yehuda resides, I would be able to show you my sharpness of mind far better than here.
כל מצות עשה שמתן שכרה כו' — וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו):
כבדא מה — אתם נוהגין בו מותר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:
new sugyaPursuant to the discussion of different local customs, Abaye said to Rav Safra: When you ascend there, to Eretz Yisrael, ask the Sages there: With regard to liver, how do you treat it? When Rav Safra ascended to Eretz Yisrael he found Rav Zerika and asked him this question. Rav Zerika said to him: I cooked liver for Rabbi Ami and he ate it.
כבדא מה אתון ביה — אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שעל ידי מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלייה והוא הדין דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה אבל בלא מליחה מיבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אע"פ שפירש מותר אע"פ שדם שאר האברים שפירש אסור כדאמרינן בפ' קמא דכריתות (דף ד:) חד לדם האברים ולכך אמרינן לקמן (חולין דף קיג.) דאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל (חולין דף קט:) שרא לן כבדא ונראה דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד מותר אף על פי שפירש משום דכולו דם הוא כדפירשתי מדלא חשיב פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הכבד דקתני דם הטחול ודם הלב ודם הכליות ודם האברים הרי אלו בלא תעשה אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים דאמרינן (שם דף כא:) שבין השינים מוצצו שעל הככר גוררו מ"מ מיבעיא ליה בבשול לפי שאינו ניכר הדם כלל ולכך יהא מותר ולא נגזור בשול כבד אטו בשול בשר אחר בלא מליחה ועוד יש לומר בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור ועל ידי מליחה הוא דמבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה או שמא יוצא ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה ולפירוש רבינו תם ניחא וי"ל דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ולקמן (חולין דף קיא.) גבי בר שבא דאייתו לקמיה כבדא שליקא ולא אכל לפירוש ר"ת צריך לומר דיודע היה שלא נמלחה הכבד והא נמי דפשיט מההוא דקריבי קניא בקופיה יודע היה שלא נמלחה הכבד אף על פי שצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים אי נמי כל שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת כדקאמר בסמוך ולקמן (שם) נמי דקאמר אבל לטחול שומנא בעלמא הוא ומייתי מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו דבמליחה כבדא נמי שרי א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב הני מילי כבדא אבל טחלא לא בעי קריעה כי הא דשמואל כו' ויודעין היו דמטחול שלם עבדי ליה ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה:
כי אתא — רב ספרא:
לגביה — דאביי סיפר לו מה ששמע:
א"ל — אביי:
למיסר נפשה — שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרת:
לא מיבעיא לי — דפשיטא לי דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה:
כי קמיבעיא לי למיסר חבירתה — אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמו:
When Rav Safra returned to Babylonia and came before Abaye and reported what Rav Zerika had said, Abaye said to him: I do not raise the dilemma as to whether liver renders itself prohibited if cooked alone. It is clear to me that the blood that diffuses out of the liver is not absorbed again while it cooks. When I raise the dilemma, it is with regard to whether liver renders prohibited another piece of meat cooked with it. Rav Zerika’s statement therefore has no bearing on my question.
דתנן הכבד [אוסרת] ואינה נאסרת — כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא אלמא שמיעא לך הא מתני' אם כן למיסר נמי חבירתה לא תיבעי לך דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת ובסדר זרעים היא:
Rav Safra asked Abaye: What is different about the issue of the liver rendering itself prohibited, that you did not raise the dilemma with regard to this case? It is presumably because the answer is obvious to you, as we learned in a mishna (Terumot 10:11) that liver is not rendered prohibited by its own cooking. But if so, you should not raise the dilemma with regard to whether it renders the other piece of meat prohibited either, as we learned in that same mishna: Liver renders food cooked with it in the same pot prohibited but is not prohibited itself, because while it does expel blood as it cooks, it does not absorb this blood again, since the blood diffuses only outward. Abaye said to Rav Safra: That mishna does not answer my question, as perhaps there it is referring specifically to forbidden liver, e.g., the liver of a non-kosher animal.
דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא כו' — משנה היא במסכת תרומות (פ"י מי"א) ותימה רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה כמו שמביאה לבסוף דבסתמא גם מתחלה היה יודע דמשניות אפילו דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם כדפי' בפרק תולין (שבת דף קלח:) גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל הא נמי מתניתין היא השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה מפני שהתנור תחלה ויש לומר דגם בתחלה היה יודע המשנה אבל היה סבור שאביי הוה מסופק בשלוקה אם נאסרת או אינה נאסרת כמבושלת דפליגי בה תנאי בסמוך והיה מסופק היאך הלכה ועל כן הביא לו ראיה מר' זריקא ור' אסי שלקו ליה ואכיל והשיב לו אביי דלמיסר נפשה לא קמיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכסתם מתניתין דתרומות והשיב לו למה אין פשוט לך מתוך אותה משנה עצמה שאתה למד ממנה שאינה נאסרת אפילו בשליקה שאפילו בבישול אוסרת חבירתה:
The Vilna page served by shas.org, one PDF per amud.La página de Vilna servida por shas.org, un PDF por amud.דף וילנא מוגש על ידי shas.org, קובץ PDF אחד לכל עמוד.
Text from Sefaria. Gemara and translation from the William Davidson Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz, CC BY-NC 4.0. Rashi and Tosafot are the Vilna edition, public domain.Texto de Sefaria. La Guemará y su traducción provienen del Talmud William Davidson, con comentario del rabino Adin Even-Israel Steinsaltz (traducción al inglés), CC BY-NC 4.0. Rashi y Tosafot son de la edición de Vilna, de dominio público.הטקסט מתוך ספריא. הגמרא והתרגום מתוך תלמוד ויליאם דוידסון, עם פירושו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ (התרגום לאנגלית), CC BY-NC 4.0. רש״י ותוספות הם ממהדורת וילנא, נחלת הכלל.
Walking through the sugya, step by step
110a — The baraita, and where Rav’s stringency was born
The daf opens by tidying the baraita from yesterday: an udder cooked in its own milk is permitted,
a suckling calf’s stomach cooked in its milk is forbidden — and the tanna phrased the udder-clause
too as “one cooked” (past tense, as if only after the fact) merely for symmetry (tena nami
reisha) with the forbidden stomach-clause. It is permitted even ab initio.
Now the search for Rav’s source. Rabbi Elazar, on ascending to Eretz Yisrael, found Ze’eiri and
asked: is there a tanna who taught Rav that a roasted, untorn udder is forbidden? Ze’eiri pointed him
to Rav Yitzḥak bar Avudimi, who answered:
אֲנִי לֹא שָׁנִיתִי לוֹ כְּחָל כׇּל עִיקָּר, וְרַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.
“I never taught him about the udder at all — Rav found an open valley and fenced it in.”
The Tatlefush story explains the fence. Rav came to Tatlefush and overheard one woman ask another,
“how much milk does it take to cook a quarter-weight of meat?” He understood: these people do not
know that meat cooked in milk is forbidden. So he stayed on and forbade them even udders — a fence
around a community that would otherwise stumble into the Torah prohibition itself.
Two versions of the teaching. So says Rav Kahana. But Rav Yosei bar Abba transmits Rav
Yitzḥak bar Avudimi differently: “I did teach him — but only that the udder of a nursing animal is
forbidden, since it is full of milk. And because of the sharp mind of Rav Chiyya [Rav’s teacher], he
taught it to Rav as an unspecified udder” — trusting Rav to understand the limitation on his own. Rav
took it as applying to every udder. On this reading Rav did not invent the stringency; he
over-generalized a narrower one.
A dish you can trust.Ravin and Rav Yitzḥak bar Yosef came to Rav Pappi’s house and were
served a dish of udder. Rav Yitzḥak bar Yosef ate; Ravin did not. Abaye chided him: “Bereaved Ravin,
why won’t you eat? Rav Pappi’s wife is the daughter of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, a master of good
deeds — had she not seen this dish permitted in her father’s house, she would never have made it.” The
practice of a trustworthy, learned home is itself a warrant.
110a — Rami bar Tamrei in Sura
בְּסוּרָא לָא אָכְלִי כַּחְלֵי, בְּפוּמְבְּדִיתָא אָכְלִי כַּחְלֵי.
In Sura they would not eat udders at all; in Pumbedita they would.
Enter Rami bar Tamrei (also called Rami bar Dikulei), a Pumbeditan, who arrived in Sura on the
eve of Yom Kippur. As everyone slaughtered for the pre-fast meals, the Surans threw their udders
away. Rami went, gathered them, roasted them, and ate. Hauled before Rav Chisda, he faced a chain
of challenges — and answered every one:
On eating Sura’s udders.You should have taken on the stringency of the place you visited. — “I ate
them outside the boundary (techum) of Sura,” where its custom does not reach.
On the fuel.With what did you roast them? — “With grape seeds (purtzenei).” Perhaps they were
from libation wine (yayin nesech), forbidden even in benefit! — “They lay there more than twelve
months,” by which time any prohibited liquid is gone.
On taking the seeds.Perhaps they were stolen (gezel)! — “The owners had despaired
(ye’ush be’alim) — grass was already growing among them,” so they were his to take.
110b — Tefillin, tzitzit, and the sharp guest
Rav Chisda then noticed what Rami was not wearing.
No tefillin. — “I suffer from intestinal illness (cholei me’ayin), and Rav Yehuda ruled such a
person is exempt from tefillin,” which demand a clean body he cannot maintain.
No tzitzit. — “It is a borrowed robe, and Rav Yehuda ruled that a borrowed robe is exempt from
fringes for the first thirty days.”
Meanwhile, the attendants brought in a man who would not honor his father and mother and tied him
up to be flogged. Rami intervened:
כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ — אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ.
“Any positive mitzva whose reward is stated beside it — the earthly court below is not charged with
enforcing it.”
Honoring parents carries its reward in the verse (“that your days may be long”), so the human court
does not flog for its breach. Rav Chisda said, “I see you are very sharp.” Rami shot back: “If you
were in Rav Yehuda’s place, I would show you sharpness far greater than this.”
110b — The liver question opens
Abaye had primed Rav Safra before his journey: “When you go up there, ask them — liver, how do
you treat it?” In Eretz Yisrael Rav Safra found Rav Zerika, who said: “I cooked liver for Rabbi
Ami and he ate it.” But when Rav Safra reported this, Abaye brushed it aside:
לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי — לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.
“Whether liver forbids itself is not my question — of course it does not. My question is whether it
forbids the piece cooked with it.”
Rav Safra pushes back. If the Terumot mishna already tells you liver is not rendered forbidden
by its own cooking — that is why you don’t ask about itself — then the same mishna should answer the
other half too:
הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת.
“Liver forbids but is not forbidden, because it expels and does not absorb.”
If it forbids others, your dilemma is solved — the mishna says so. Abaye’s answer: perhaps that
mishna speaks of forbidden liver (the liver of a non-kosher animal or one that was not properly
handled) — whose expelled blood truly forbids its neighbor — while permitted liver’s blood may behave
differently. And there the daf breaks off, the question live, to be taken up tomorrow.
The distinctions, side by side
The heart of 110a–b is not a matrix of foods but of defenses: five times something Rami bar Tamrei
did looked forbidden, and five times he named the exact rule that cleared him.
The act
Why it looked forbidden
Rami’s answer
Ate Sura’s udders
A traveler takes on the stringencies of the place he enters
He ate them outside the techum of Sura
Roasted with grape seeds
They might be from libation wine (benefit forbidden)
They were over twelve months old — the prohibition had lapsed
Took the grape seeds
They might be stolen property
The owners had despaired — grass grew among them
Wore no tefillin
Tefillin are obligatory
Intestinal illness exempts (Rav Yehuda)
Wore no tzitzit
Fringes are obligatory
A borrowed robe is exempt for thirty days (Rav Yehuda)
One line to carry with you
A decree is not always handed down; sometimes a teacher walks into a valley, sees where the fence has
fallen, and builds one — so that people who do not yet know the law will not fall through the gap.
Recorriendo la suguiá, paso a paso
110a — La baraita, y de dónde nació la severidad de Rav
El daf abre ordenando la baraita de ayer: una ubre cocida en su propia leche está permitida, el
estómago de un ternero lactante cocido en su leche está prohibido — y el tana formuló también la
cláusula de la ubre como “uno coció” (pasado, como si fuera solo a posteriori) meramente por
simetría (tena namí reisha) con la cláusula del estómago prohibido. Está permitida incluso a priori.
Ahora la búsqueda de la fuente de Rav. Rabí Elazar, al ascender a Erretz Israel, encontró a Zeirí
y preguntó: ¿hay un tana que le haya enseñado a Rav que una ubre asada y sin desgarrar está prohibida?
Zeirí lo remitió a Rav Itzjak bar Avudimí, que respondió:
אֲנִי לֹא שָׁנִיתִי לוֹ כְּחָל כׇּל עִיקָּר, וְרַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.
“Yo nunca le enseñé nada sobre la ubre — Rav encontró un valle abierto y lo cercó.”
El relato de Tatlefush explica la cerca. Rav llegó a Tatlefush y oyó a una mujer preguntar a otra:
“¿cuánta leche hace falta para cocer un cuarto de peso de carne?” Comprendió: esta gente no sabe que
la carne cocida en leche está prohibida. Así que se quedó y les prohibió hasta las ubres — una cerca
en torno a una comunidad que de otro modo tropezaría con la prohibición misma de la Torá.
Dos versiones de la enseñanza. Así lo transmite Rav Kahaná. Pero Rav Iosí bar Abá transmite a
Rav Itzjak bar Avudimí de otro modo: “Sí le enseñé — pero solo que la ubre de un animal lactante
está prohibida, ya que está llena de leche. Y por la mente aguda de Rav Jiiá [maestro de Rav], se la
enseñó a Rav como una ubre sin especificar” — confiando en que Rav entendería el límite por sí mismo.
Rav la tomó como aplicable a toda ubre. En esta lectura Rav no inventó la severidad; la
sobre-generalizó a partir de una más estrecha.
Un plato en el que puedes confiar.Ravín y Rav Itzjak bar Iosef llegaron a casa de Rav
Papi y les sirvieron un plato de ubre. Rav Itzjak bar Iosef comió; Ravín no. Abaie lo reprendió:
“Ravín afligido, ¿por qué no comes? La esposa de Rav Papi es hija de Rabí Itzjak Napajá, un maestro
de buenas obras — de no haber visto este plato permitido en la casa de su padre, jamás lo habría
preparado.” La práctica de un hogar confiable y erudito es en sí misma una garantía.
110a — Ramí bar Tamrei en Sura
בְּסוּרָא לָא אָכְלִי כַּחְלֵי, בְּפוּמְבְּדִיתָא אָכְלִי כַּחְלֵי.
En Sura no comían ubres en absoluto; en Pumbedita sí las comían.
Entra Ramí bar Tamrei (llamado también Ramí bar Dikulei), un pumbeditano, que llegó a Sura en la
víspera de Iom Kipur. Mientras todos faenaban para las comidas previas al ayuno, los surenses
tiraban sus ubres. Ramí fue, las juntó, las asó y las comió. Llevado ante Rav Jisdá, enfrentó una
cadena de desafíos — y respondió a cada uno:
Por comer las ubres de Sura.Debiste haber tomado la severidad del lugar que visitaste. — “Las comí
fuera del límite (tejum) de Sura”, donde su costumbre no alcanza.
Por el combustible.¿Con qué las asaste? — “Con orujos de uva (purtzenei).” ¡Quizás eran de vino
de libación (iein nések), prohibido incluso en beneficio! — “Llevaban allí más de doce meses”,
para cuando cualquier líquido prohibido ya se ha ido.
Por tomar los orujos.¡Quizás eran robados (guézel)! — “Los dueños ya habían desistido
(ieúsh bealim) — la hierba ya crecía entre ellos”, así que eran suyos para tomar.
110b — Tefilín, tzitzit, y el invitado agudo
Rav Jisdá notó entonces lo que Ramí no llevaba puesto.
Sin tefilín. — “Padezco de enfermedad intestinal (jolé meaín), y Rav Iehudá dictaminó que tal
persona está exenta de tefilín”, que exigen un cuerpo limpio que él no puede mantener.
Sin tzitzit. — “Es una túnica prestada (talit sheulá), y Rav Iehudá dictaminó que una túnica
prestada está exenta de flecos durante los primeros treinta días.”
Mientras tanto, los asistentes trajeron a un hombre que no honraba a su padre y a su madre y lo
ataron para azotarlo. Ramí intervino:
כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ — אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ.
“Todo mandamiento positivo cuya recompensa está enunciada a su lado — el tribunal terrenal de abajo
no está encargado de hacerlo cumplir.”
Honrar a los padres lleva su recompensa en el versículo (“para que se prolonguen tus días”), así que el
tribunal humano no azota por su transgresión. Rav Jisdá dijo: “Veo que eres muy agudo.” Ramí replicó:
“Si estuvieras en el lugar de Rav Iehudá, te mostraría una agudeza mucho mayor que esta.”
110b — Se abre la cuestión del hígado
Abaie había preparado a Rav Safrá antes de su viaje: “Cuando subas allá, pregúntales — el
hígado, ¿cómo lo tratan?” En Erretz Israel Rav Safrá encontró a Rav Zriká, que dijo: “Cociné
hígado para Rabí Amí y lo comió.” Pero cuando Rav Safrá reportó esto, Abaie lo desestimó:
לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי — לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.
“Si el hígado se prohíbe a sí mismo no es mi pregunta — claro que no. Mi pregunta es si prohíbe el
trozo cocido con él.”
Rav Safrá replica. Si la mishná de Trumot ya te dice que el hígado no queda prohibido por su
propia cocción — por eso no preguntas sobre sí mismo — entonces la misma mishná debería resolver
también la otra mitad:
הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת.
“El hígado prohíbe pero no es prohibido, porque expele y no absorbe.”
Si prohíbe a los demás, tu dilema está resuelto — la mishná lo dice. La respuesta de Abaie: quizás esa
mishná habla de hígado prohibido (el hígado de un animal no kosher o mal tratado) — cuya sangre
expelida sí prohíbe a su vecino — mientras que la sangre del hígado permitido puede comportarse de otro
modo. Y ahí el daf se interrumpe, la pregunta viva, para retomarse mañana.
Las distinciones, lado a lado
El corazón de 110a–b no es una matriz de alimentos sino de defensas: cinco veces algo que hizo Ramí
bar Tamrei pareció prohibido, y cinco veces él nombró la regla exacta que lo eximía.
El acto
Por qué parecía prohibido
La respuesta de Ramí
Comió las ubres de Sura
Un viajero toma las severidades del lugar en que entra
Las comió fuera del tejum de Sura
Asó con orujos de uva
Podían ser de vino de libación (beneficio prohibido)
Tenían más de doce meses — la prohibición había caducado
Tomó los orujos
Podían ser propiedad robada
Los dueños habían desistido — crecía hierba entre ellos
No llevaba tefilín
Los tefilín son obligatorios
La enfermedad intestinal exime (Rav Iehudá)
No llevaba tzitzit
Los flecos son obligatorios
Una túnica prestada está exenta por treinta días (Rav Iehudá)
Una línea para llevarte
Un decreto no siempre se hereda; a veces un maestro entra en un valle, ve dónde ha caído la cerca, y
levanta una — para que quienes aún no conocen la ley no se caigan por la brecha.
עוברים על הסוגיה, צעד אחר צעד
קי ע״א — הברייתא, ומאין נולדה חומרתו של רב
הדף נפתח ביישוב הברייתא של אתמול: כחל שבישלו בחלבו מותר, וקיבת עגל יונק שבישלה בחלבה אסורה —
ומה שנקט התנא אף בבבא של הכחל לשון ״שבישלו״ (לשון עבר, כאילו בדיעבד בלבד) אינו אלא לשון נופל
על לשון (תנא נמי רישא) של בבת הקיבה האסורה. ומותר אף לכתחילה.
ועכשיו החיפוש אחר מקורו של רב. רבי אלעזר, כשעלה לארץ ישראל, מצא את זעירי ושאלו: יש תנא ששנה
לרב שכחל צלי שלא נקרע אסור? הפנהו זעירי אל רב יצחק בר אבודימי, שהשיב:
אֲנִי לֹא שָׁנִיתִי לוֹ כְּחָל כׇּל עִיקָּר, וְרַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.
אני לא שניתי לו כחל כל עיקר, ורב בקעה מצא וגדר בה גדר.
ומעשה טטלפוש מסביר את הגדר. בא רב לטטלפוש ושמע אישה שואלת את חברתה, ״כמה חלב צריך כדי לבשל
רובע בשר?״ הבין: אנשים אלו אינם יודעים שבשר שנתבשל בחלב אסור. עמד ואסר עליהם אף את הכחלים —
גדר סביב ציבור שאלמלא כן היה נכשל באיסור תורה עצמו.
שני נוסחים בשמועה. כך אמר רב כהנא. אבל רב יוסי בר אבא מוסר את רב יצחק בר אבודימי אחרת:
״אני כן שניתי לו — אלא שלא שניתי אלא כחל של בהמה מניקה, שהוא מלא חלב. ומפני חורפיה דרב
חייא [רבו של רב] שנה לו כחל סתם״ — בוטח ברב שיבין את הסייג מדעתו. ורב נטלה לכל כחל וכחל. ולפי
קריאה זו לא רב חידש את החומרה, אלא הרחיבה מעבר לגבולה.
תבשיל שאפשר לסמוך עליו.רבין ורב יצחק בר יוסף נזדמנו לבית רב פפי והגישו לפניהם תבשיל
של כחל. רב יצחק בר יוסף אכל, ורבין לא אכל. גער בו אביי: ״רבין שכול, למה אינך אוכל? אשתו של רב
פפי בתו של רבי יצחק נפחא היא, מרא דעובדא, ואלמלא ראתה תבשיל זה מותר בבית אביה לא הייתה עושה
אותו״. מנהגו של בית נאמן ולמדן הוא עצמו היתר.
ונכנס רמי בר תמרי (הוא רמי בר דיקולי), פומבדיתאי, שהגיע לסורא בערב יום הכיפורים. וכשהיו
הכול שוחטים לסעודות שלפני הצום, היו בני סורא משליכים את הכחלים. הלך רמי, לקטם, צלאם ואכלם.
הביאוהו לפני רב חסדא, ועמד בשרשרת קושיות — והשיב על כל אחת:
על אכילת כחלי סורא.היה לך לקבל עליך חומרת המקום שנכנסת לתוכו. — ״אכלתים חוץ לתחום של
סורא״, ששם אין מנהגה מגיע.
על העצים.ובמה צלית אותם? — ״בפורצני, בחרצנים״. ושמא של יין נסך היו, שאסורים אף בהנאה! —
״מונחים היו שם יותר משנים עשר חודש״, ובזמן הזה כלה כל משקה אסור שבהם.
על נטילת החרצנים.ושמא גזל הם! — ״כבר נתייאשו הבעלים — עשבים עלו ביניהם״, ונעשו הפקר
לזוכה בהם.
קי ע״ב — תפילין, ציצית, והאורח החריף
ואז הבחין רב חסדא במה שרמי אינו לובש.
בלא תפילין. — ״חולי מעיים יש לי, ורב יהודה פסק שכזה פטור מן התפילין״, שהן צריכות גוף נקי
שאינו יכול לשומרו.
בלא ציצית. — ״טלית שאולה היא, ורב יהודה פסק שטלית שאולה פטורה מן הציצית שלושים יום״.
בין כך ובין כך הביאו השמשים אדם שלא כיבד את אביו ואת אמו, וכפתוהו להלקותו. נכנס רמי לתוך
הדבר:
כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ — אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ.
כל מצוות עשה שמתן שכרה בצדה — אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה.
וכיבוד אב ואם שכרה בצדה בפסוק (״למען יאריכון ימיך״), ואין בית דין של מטה מלקה עליה. אמר רב חסדא,
״רואה אני שחריף אתה״. השיב לו רמי: ״אילו היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך חריפות גדולה
מזו הרבה״.
קי ע״ב — שאלת הכבד נפתחת
אביי הקדים וציווה את רב ספרא לפני מסעו: ״כשתעלה לשם, שאל אותם — כבד, כיצד אתם נוהגים בה?״
בארץ ישראל מצא רב ספרא את רב זריקא, שאמר: ״בישלתי כבד לרבי אמי ואכל״. וכשמסר רב ספרא את
הדברים, דחה אותם אביי:
לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי — לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.
אם הכבד אוסרת את עצמה — אין זו שאלתי, שפשיטא שאינה. שאלתי היא אם היא אוסרת את החתיכה
שנתבשלה עמה.
ורב ספרא משיב. אם משנת תרומות כבר אומרת לך שהכבד אינה נאסרת בבישולה — ומשום כך אינך שואל על
עצמה — הרי אותה משנה תשיב אף על החצי השני:
הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת.
הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת.
ואם אוסרת אחרות, הרי בעייתך פשוטה — המשנה אמרתה. תשובת אביי: שמא אותה משנה בכבד אסורה מדברת
(כבד של בהמה טמאה או שלא נהגו בה כשורה), שדמה הנפלט אוסר באמת את שכנתה — ואילו דמה של כבד מותרת שמא
נוהג אחרת. וכאן פוסק הדף, והשאלה חיה, להינטל למחר.
ההבחנות, זו מול זו
לבו של קי ע״א–ע״ב אינו טבלה של מאכלים אלא של תשובות: חמש פעמים נראה מעשהו של רמי בר תמרי אסור,
וחמש פעמים נקב בדיוק בכלל שהתירו.
המעשה
מפני מה נראה אסור
תשובתו של רמי
אכל כחלי סורא
אורח מקבל עליו חומרות המקום שנכנס לתוכו
אכלם חוץ לתחום של סורא
צלה בחרצנים
שמא של יין נסך הם, האסור אף בהנאה
מונחים היו יותר משנים עשר חודש — ופקע האיסור
נטל את החרצנים
שמא גזל הם
כבר נתייאשו הבעלים — עשבים עלו ביניהם
לא לבש תפילין
תפילין חובה
חולי מעיים פוטר (רב יהודה)
לא הטיל ציצית
ציצית חובה
טלית שאולה פטורה שלושים יום (רב יהודה)
שורה אחת לקחת אתכם
אין הגזירה יורדת תמיד מלמעלה; פעמים שנכנס חכם לבקעה, רואה היכן נפל הגדר, ובונה אותו — כדי שמי שעדיין
אינו יודע את הדין לא ייפול בפרצה.
🎯 Test yourselfPonte a pruebaבחנו את עצמכם
Tip: click the card, then keys 1–4 answer and Enter moves on.Consejo: pulsa en la tarjeta; luego 1–4 responden y Enter continúa.טיפ: הקישו על הכרטיס; אחר כך 1–4 עונים ו-Enter ממשיך.
Tomorrow (Wed, 19 August 2026):
Chullin 111 — The liver dilemma is chased down — does it forbid the meat cooked with it by its blood or by its fat, can it be boiled in a pot or only roasted, and two more table stories, the boiling vinegar and the guest at Rav Naḥman's who would not eat.
Mañana (mié, 19 de agosto de 2026):
Julín 111 — Se persigue el dilema del hígado — ¿prohíbe la carne cocida con él por su sangre o por su grasa, puede hervirse en olla o solo asarse, y dos relatos más de mesa, el vinagre hirviendo y el invitado en casa de Rav Najmán que no quiso comer.
מחר (יום ד׳, 19 באוגוסט 2026):
חולין קיא — בעיית הכבד נרדפת עד סופה — אוסרת את הבשר שנתבשל עמה מחמת דמה או מחמת שומנה, מבשלים אותה בקדרה או צולים בלבד, ועוד שני מעשי שולחן, החומץ הרותח והאורח אצל רב נחמן שלא רצה לאכול.