Daf Yomi — Chullin 105 (חולין קה)Daf Yomi — Julín 105 (חולין קה)דף יומי — חולין קה

Chapter 8: Kol HaBasar (all meat — the laws of meat and milk) · Thu, 13 August 2026Capítulo 8: Kol HaBasar (toda carne — las leyes de la carne y la leche) · jue, 13 de agosto de 2026פרק 8: כל הבשר (כל בשר — דיני בשר בחלב) · יום ה׳, 13 באוגוסט 2026
⚠️AI-generated study aid, built from the text of the daf. It does not replace learning the daf itself.Hoja generada por IA a partir del texto del daf. No reemplaza el estudio del daf mismo.דף עזר ללימוד שנוצר בבינה מלאכותית מתוך טקסט הדף. אינו מחליף את לימוד הדף עצמו.
📜 This is the daf itself — the Vilna page, not our writing. It is not AI-generated.Este es el daf mismo — la página de Vilna, no nuestra redacción. No está generado por IA.זהו הדף עצמו — דף וילנא, ולא כתיבה שלנו. הוא אינו מיוצר בבינה מלאכותית.

The big picture (read this first)

Yesterday closed with Beit Shammai and Beit Hillel disagreeing over how to clear the mouth between fowl and cheese — מְקַנֵּחַ, wipe, or מֵדִיחַ, rinse. Today opens by dissolving that dispute into agreement and then widens the lens: not just how you separate meat from milk in one meal, but how long you wait, and — once hands are in view — the whole rabbinic law of washing them.

Two halves make one daf. The first is tightly legal: clear the palate with bread, wait after meat before cheese but not the reverse, and keep straight your first, middle, and last waters — which are obligation, which are optional, and why. The second is a long, almost hypnotic string of Abaye’s confessions — “at first I thought the reason was X; then the Master told me it was really Y” — that turn ordinary table manners into a map of health, danger, and the unseen world.

Three movements:

  1. Clearing the palate, and waiting (105a) — the Beit Shammai / Beit Hillel dispute collapses into “each said one thing, they do not argue”; Rabbi Zeira on wiping with bread; and how long to wait between meat and cheese.
  2. “Vinegar, son of wine” (105a) — Mar Ukva and Shmuel measure themselves against their fathers, which opens onto the value of patrolling your property and three sages who did.
  3. The waters, and the reasons behind the customs (105a–105b) — first / middle / last waters as obligation, mitzva, or optional; then Abaye’s chain of “I used to think… the Master told me,” where each familiar practice hides a reason of health, poverty, or demons.

Key concepts & terms

Term Meaning
מְקַנֵּחַ / מֵדִיחַ (mekaneiach / mediach) Wiping the mouth with solid food versus rinsing it with water — Beit Shammai and Beit Hillel’s two ways to clear the palate.
אֵין קִינּוּחַ אֶלָּא בְּפַת (ein kinuach ela be’fat) Rabbi Zeira’s rule that only bread wipes the mouth effectively — and only wheat, cold, and soft.
חַלָּא בַּר חַמְרָא (chala bar chamra) “Vinegar, son of wine” — a modest son measuring himself as the lesser produce of a greater father.
סָיַיר נִכְסֵיהּ (sayar nichseih) Patrolling one’s property; the sage’s daily habit that “finds a coin” by heading off loss and theft.
מַיִם רִאשׁוֹנִים / אֶמְצָעִיִּים / אַחֲרוֹנִים (mayim rishonim / emtza’iyim / acharonim) The first (before bread), middle (between courses), and last (before Grace) washings of the hands.
חוֹבָה / מִצְוָה / רְשׁוּת (chova / mitzva / reshut) Obligation, mitzva, and optional — the three grades the daf assigns to the three waters.
זוּהֲמָא (zuhama) The greasy filth on the hands that last waters must remove — which hot water fails to carry off.
הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (hayad soledet bo) “The hand recoils from it” — the threshold at which water is too hot to use.
מֶלַח סְדוֹמִית (melach sedomit) Sodomite salt, a trace of which can blind the eyes — the reason last waters are an obligation.
מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא (mereish hava amina) “At first I would say” — Abaye’s refrain, giving the surface reason before the Master’s deeper one.
רוּחַ רָעָה (ruach ra’a) An evil spirit — said to rest on the used last-waters if poured on the ground.

El panorama general (leer esto primero)

Ayer cerró con Beit Shamai y Beit Hilel discrepando sobre cómo limpiar la boca entre el ave y el queso — מְקַנֵּחַ, limpiar, o מֵדִיחַ, enjuagar. Hoy la página abre disolviendo esa disputa en acuerdo y luego amplía el lente: no solo cómo separas la carne de la leche en una comida, sino cuánto esperas, y — una vez que las manos entran en escena — toda la ley rabínica de lavárselas.

Dos mitades hacen un daf. La primera es estrictamente legal: limpia el paladar con pan, espera después de la carne antes del queso pero no al revés, y ten claras tus aguas primeras, intermedias y últimas — cuáles son obligación, cuáles opcionales, y por qué. La segunda es una larga y casi hipnótica cadena de confesiones de Abaie — “al principio pensé que la razón era X; luego el Maestro me dijo que en realidad era Y” — que convierten los modales de mesa corrientes en un mapa de la salud, el peligro y el mundo invisible.

Tres movimientos:

  1. Limpiar el paladar, y esperar (105a) — la disputa entre Beit Shamai y Beit Hilel se derrumba en “cada uno dijo una cosa, no discrepan”; Rabí Zeirá sobre limpiar con pan; y cuánto esperar entre la carne y el queso.
  2. “Vinagre, hijo de vino” (105a) — Mar Ukvá y Shmuel se miden frente a sus padres, lo que abre hacia el valor de patrullar tu propiedad y tres sabios que lo hicieron.
  3. Las aguas, y las razones detrás de las costumbres (105a–105b) — aguas primeras / intermedias / últimas como obligación, mitzvá u opción; luego la cadena de Abaie de “yo solía pensar… el Maestro me dijo”, donde cada práctica familiar esconde una razón de salud, pobreza o demonios.

Conceptos y términos clave

Término Significado
מְקַנֵּחַ / מֵדִיחַ (mekaneaj / mediaj) Limpiar la boca con un alimento sólido versus enjuagarla con agua — las dos maneras de Beit Shamai y Beit Hilel de despejar el paladar.
אֵין קִינּוּחַ אֶלָּא בְּפַת (ein kinuaj elá be’fat) La regla de Rabí Zeirá de que solo el pan limpia la boca eficazmente — y solo de trigo, frío y blando.
חַלָּא בַּר חַמְרָא (jalá bar jamrá) “Vinagre, hijo de vino” — un hijo modesto que se mide como el producto menor de un padre mayor.
סָיַיר נִכְסֵיהּ (sayar nijseih) Patrullar la propia propiedad; el hábito diario del sabio que “encuentra una moneda” al atajar la pérdida y el robo.
מַיִם רִאשׁוֹנִים / אֶמְצָעִיִּים / אַחֲרוֹנִים (máyim rishonim / emtza’iyim / ajaronim) Las lavados de manos primeros (antes del pan), intermedios (entre platos) y últimos (antes de la Bendición).
חוֹבָה / מִצְוָה / רְשׁוּת (jová / mitzvá / reshut) Obligación, mitzvá y opción — los tres grados que el daf asigna a las tres aguas.
זוּהֲמָא (zuhamá) La mugre grasienta de las manos que las aguas últimas deben quitar — que el agua caliente no logra arrastrar.
הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (hayad soledet bo) “La mano se retrae de ella” — el umbral en que el agua está demasiado caliente para usarse.
מֶלַח סְדוֹמִית (mélaj sedomit) La sal de Sodoma, un rastro de la cual puede cegar los ojos — la razón por la que las aguas últimas son obligación.
מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא (mereish havá aminá) “Al principio yo diría” — el estribillo de Abaie, que da la razón superficial antes de la más profunda del Maestro.
רוּחַ רָעָה (rúaj ra’á) Un espíritu maligno — que se dice reposa sobre las aguas últimas usadas si se vierten en el suelo.

התמונה הגדולה (לקרוא קודם)

אתמול נחתם במחלוקת בית שמאי ובית הלל כיצד מנקים את הפה בין עוף לגבינה — מְקַנֵּחַ, מנגב, או מֵדִיחַ, שוטף. היום נפתח בפירוק המחלוקת הזאת להסכמה, ומיד מרחיב את העדשה: לא רק כיצד מפרידים בין בשר לחלב בסעודה אחת, אלא כמה ממתינים — ומשעה שהידיים נכנסות לתמונה, כל דיני נטילת ידיים.

שני חצאים בדף אחד. הראשון הדוק והלכתי: מנקים את החיך בפת, ממתינים אחר בשר לפני גבינה אבל לא להפך, ומבחינים בין מים ראשונים, אמצעיים ואחרונים — מה חובה, מה רשות, ולמה. השני הוא שרשרת ארוכה וכמעט מהפנטת של וידויי אביי — ״מריש הוה אמינא שהטעם הוא כך; ואחר כך אמר לי מר שהטעם באמת אחר״ — שהופכת הליכות שולחן רגילות למפה של בריאות, סכנה ועולם נסתר.

שלוש תנועות:

  1. ניקוי החיך, וההמתנה (קה ע״א) — מחלוקת בית שמאי ובית הלל מתמוטטת ל״מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי״; רבי זירא על הקינוח בפת; וכמה ממתינים בין בשר לגבינה.
  2. ״חלא בר חמרא״ (קה ע״א) — מר עוקבא ושמואל מודדים את עצמם מול אבותיהם, ומכאן אל ערכו של סיור בנכסים ושלושה חכמים שסיירו.
  3. המים, והטעמים שמאחורי המנהגים (קה ע״א–ע״ב) — ראשונים / אמצעיים / אחרונים כחובה, כמצווה או כרשות; ואחר כך שרשרת ה״מריש הוה אמינא״ של אביי, שבה כל מנהג מוכר מסתיר טעם של בריאות, עניות או מזיקים.

מושגים ומונחים מרכזיים

מונח פירוש
מְקַנֵּחַ / מֵדִיחַ ניגוב הפה במאכל מוצק לעומת שטיפתו במים — שתי הדרכים של בית שמאי ובית הלל לנקות את החיך.
אֵין קִינּוּחַ אֶלָּא בְּפַת כללו של רבי זירא שאין מקנחים את הפה אלא בפת — ורק של חיטים, צוננת ורכה.
חַלָּא בַּר חַמְרָא ״חומץ בן יין״ — בן צנוע המודד את עצמו כתוצרת הפחותה של אב גדול ממנו.
סָיַיר נִכְסֵיהּ סיור בנכסים; הרגלו היומי של החכם ש״מוצא מטבע״ בכך שהוא מקדים ומונע הפסד וגניבה.
מַיִם רִאשׁוֹנִים / אֶמְצָעִיִּים / אַחֲרוֹנִים הנטילות שלפני הפת, שבין המנות, ושלפני ברכת המזון.
חוֹבָה / מִצְוָה / רְשׁוּת שלוש הדרגות שהדף מחלק לשלוש הנטילות.
זוּהֲמָא השומן והלכלוך שעל הידיים שמים אחרונים באים להעביר — ושהחמין אינם מעבירים.
הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ ״היד סולדת בו״ — הגבול שממנו ואילך המים חמים מכדי ליטול בהם.
מֶלַח סְדוֹמִית מלח סדומית, שכל שהוא ממנו מסמא את העיניים — הטעם שמים אחרונים חובה.
מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא ״מריש הוה אמינא״ — לשונו החוזרת של אביי, המקדימה את הטעם הפשוט לטעמו העמוק של מר.
רוּחַ רָעָה רוח רעה — השורה, כדברי מר, על מים אחרונים ששפכום על גבי קרקע.

🃏 FlashcardsTarjetasכרטיסיות

The terms above, one per card. Read the term, recall what it means on this daf, then turn the card over and say whether you had it. Whatever you flag comes back at the end in a shorter second round.Los términos de arriba, uno por tarjeta. Lee el término, recuerda qué significa en este daf, luego gira la tarjeta y di si lo sabías. Lo que marques vuelve al final en una segunda ronda, más corta.המונחים שלמעלה, אחד לכל כרטיס. קראו את המונח, נסו להיזכר מה משמעותו בדף הזה, ואז הפכו את הכרטיס ואמרו אם ידעתם. כל מה שתסמנו יחזור בסוף בסיבוב שני, קצר יותר.

Tip: click the card, then space flips it, ← → move, 1 / 2 rate it.Consejo: pulsa en la tarjeta; la barra espaciadora la gira, ← → navegan, 1 / 2 califican.טיפ: הקישו על הכרטיס; מקש הרווח הופך אותו, ← → מדפדפים, 1 / 2 מדרגים.

Who’s who in today’s daf

Tannaim

  • Beit Shammai and Beit Hillel — the two great schools of the late Second Temple and early post-Destruction generations; here shown, in the end, not to disagree about clearing the palate.
  • Rabbi Elazar ben Arakh and Rabban Gamliel son of Rebbi appear only at the very edge of the daf as its argument spills into 106; the working cast of 105 is Amoraic.

Eretz-Yisrael Amoraim

  • Rabbi Yochanan (bar Nappacha) — second generation, head of the academy in Tiberias, the central voice of the Jerusalem Talmud. Rules “no wait” between cheese and meat.
  • Rabbi Zeira — a Babylonian who ascended to Eretz Yisrael (third generation there); gives the rule that only bread wipes the mouth.
  • Rabbi Yannai — first-generation Eretz-Yisrael Amora, a teacher of Rabbi Yochanan’s circle; supplies the “hand recoils” limit on hot water.
  • Rav Asi — a Babylonian who settled in Eretz Yisrael, close colleague of Rav Ami and a frequent questioner of Rabbi Yochanan; he asks about waiting between meat and cheese, and is the sage of the burst-channel story. Not Rav Ashi the redactor (below).

Babylonian Amoraim

  • Shmuel — first generation, head of Nehardea; his “father” is Abba bar Abba. Source of the maxim that patrolling your property daily “finds a coin.”
  • Mar Ukva — first-generation Exilarch and judge, a contemporary of Shmuel; measures his caution after meat against his stricter father’s.
  • Rav Chisda — third generation, Sura; that meat-then-cheese must wait but not the reverse is his, and he travels the boat with Rabba bar Rav Huna.
  • Rav Acha bar Yosef — a Babylonian Amora who asks Rav Chisda about meat between the teeth.
  • Rabba bar Rav Huna — third generation, son of Rav Huna of Sura; the sorceress cannot touch him or Rav Chisda on the boat.
  • Abaye — fourth generation, head of Pumbedita; the whole “at first I would say” chain is his, reporting what he learned from the Master, Rabba — his teacher and foster-father Rabba bar Nachmani.
  • Rav Nachman (bar Yaakov) — third generation, Nehardea; narrows “optional” middle waters to require washing before cheese.
  • Rav Idi bar Avin and Rav Yitzchak bar Ashyan — the pair behind the ruling that first waters are a mitzva and last an obligation. Both are relatively minor tradents; I would not press their biographies further.
  • Rav Yitzchak bar Yosef — a traveling Amora who carried Rabbi Yannai’s teachings from Eretz Yisrael to Babylonia. Not Rav Yitzchak bar Ashyan, despite the shared first name.
  • Rav Yehuda son of Rabbi Chiyya — gives the Sodomite-salt reason for last waters.
  • Rav Ashi — sixth generation, redactor of the Talmud at Sura; rules on one who handled salt. Not Rav Asi above.
  • Rav Acha son of Rava — a later Babylonian who questions Rav Ashi here.
  • Mar bar Rav Ashi — son of Rav Ashi, a seventh-generation head at Sura; strict about the table during drinking, and the sage who excommunicates the gutter-demon.
  • Rav Pappa — fifth generation, founder of the academy at Naresh; a demon-servant works in his house.

Look-alikes worth flagging: - Rav Asi (Eretz-Yisrael, asks Rabbi Yochanan, plugs the channel) is not Rav Ashi the redactor — and both appear on this very daf. - Rabba — the “Master” whom Abaye quotes — is Rabba bar Nachmani, not Rava; and Rabba bar Rav Huna on the boat is a third, distinct figure. - Mar bar Rav Ashi (son of Rav Ashi) is not Rav Acha bar Rav Ashi. - Rav Yitzchak bar Ashyan and Rav Yitzchak bar Yosef are two different tradents.

Quién es quién en el daf de hoy

Tanaim

  • Beit Shamai y Beit Hilel — las dos grandes escuelas del final del Segundo Templo y de las primeras generaciones posteriores a la Destrucción; aquí se muestra, al final, que no discrepan sobre limpiar el paladar.
  • Rabí Elazar ben Araj y Rabán Gamliel hijo de Rebbi aparecen solo en el borde mismo del daf, cuando su argumento se derrama en 106; el elenco de trabajo de 105 es amoraico.

Amoraim de Erretz Israel

  • Rabí Iojanán (bar Napajá) — segunda generación, cabeza de la academia de Tiberíades, la voz central del Talmud de Jerusalén. Dictamina “ninguna espera” entre el queso y la carne.
  • Rabí Zeirá — un babilonio que ascendió a Erretz Israel (tercera generación allí); da la regla de que solo el pan limpia la boca.
  • Rabí Ianai — amorá de Erretz Israel de primera generación, maestro del círculo de Rabí Iojanán; aporta el límite de “la mano se retrae” para el agua caliente.
  • Rav Asi — un babilonio que se asentó en Erretz Israel, colega cercano de Rav Amí y frecuente interrogador de Rabí Iojanán; pregunta sobre la espera entre carne y queso, y es el sabio de la historia del canal reventado. No es Rav Ashi el redactor (abajo).

Amoraim de Babilonia

  • Shmuel — primera generación, cabeza de Nehardea; su “padre” es Abá bar Abá. Fuente de la máxima de que patrullar la propiedad a diario “encuentra una moneda”.
  • Mar Ukvá — Exilarca y juez de primera generación, contemporáneo de Shmuel; mide su cautela después de la carne frente a la de su padre, más estricto.
  • Rav Jisdá — tercera generación, Sura; que la carne-luego-queso deba esperar pero no al revés es suyo, y viaja en el bote con Rabá bar Rav Huná.
  • Rav Ajá bar Iosef — un amorá babilonio que pregunta a Rav Jisdá sobre la carne entre los dientes.
  • Rabá bar Rav Huná — tercera generación, hijo de Rav Huná de Sura; la hechicera no puede tocarlo a él ni a Rav Jisdá en el bote.
  • Abaie — cuarta generación, cabeza de Pumbedita; toda la cadena de “al principio yo diría” es suya, reportando lo que aprendió del Maestro, Rabá — su maestro y padre adoptivo Rabá bar Najmaní.
  • Rav Najmán (bar Iaakov) — tercera generación, Nehardea; acota las “opcionales” aguas intermedias para exigir el lavado antes del queso.
  • Rav Idi bar Avín y Rav Itzjak bar Ashián — la pareja detrás del dictamen de que las aguas primeras son mitzvá y las últimas obligación. Ambos son tradentes relativamente menores; no forzaría más sus biografías.
  • Rav Itzjak bar Iosef — un amorá viajero que llevó las enseñanzas de Rabí Ianai desde Erretz Israel a Babilonia. No es Rav Itzjak bar Ashián, pese al nombre compartido.
  • Rav Iehudá hijo de Rabí Jiiá — da la razón de la sal de Sodoma para las aguas últimas.
  • Rav Ashi — sexta generación, redactor del Talmud en Sura; dictamina sobre quien manipuló sal. No es Rav Asi arriba.
  • Rav Ajá hijo de Rava — un babilonio posterior que interroga a Rav Ashi aquí.
  • Mar bar Rav Ashi — hijo de Rav Ashi, cabeza de séptima generación en Sura; estricto sobre la mesa durante la bebida, y el sabio que excomulga al demonio del canalón.
  • Rav Papa — quinta generación, fundador de la academia de Naresh; un demonio-sirviente trabaja en su casa.

Parecidos que vale la pena señalar: - Rav Asi (de Erretz Israel, pregunta a Rabí Iojanán, tapa el canal) no es Rav Ashi el redactor — y ambos aparecen en este mismo daf. - Rabá — el “Maestro” a quien Abaie cita — es Rabá bar Najmaní, no Rava; y Rabá bar Rav Huná en el bote es un tercero, figura distinta. - Mar bar Rav Ashi (hijo de Rav Ashi) no es Rav Ajá bar Rav Ashi. - Rav Itzjak bar Ashián y Rav Itzjak bar Iosef son dos tradentes diferentes.

מי ומי בדף של היום

תנאים

  • בית שמאי ובית הלל — שתי הישיבות הגדולות של סוף בית שני וראשית הדורות שאחר החורבן; כאן מתברר לבסוף שאינם חלוקים בניקוי החיך.
  • רבי אלעזר בן ערך ורבן גמליאל בריה דרבי מופיעים רק בשולי הדף, כשהדיון גולש לדף קו; עיקר השחקנים בדף קה הם אמוראים.

אמוראי ארץ ישראל

  • רבי יוחנן (בר נפחא) — דור שני, ראש הישיבה בטבריה, הקול המרכזי בתלמוד הירושלמי. פוסק שאין ממתינים בין גבינה לבשר.
  • רבי זירא — בבלי שעלה לארץ ישראל (דור שלישי שם); ממנו הכלל שאין קינוח אלא בפת.
  • רבי ינאי — אמורא ארץ־ישראלי מן הדור הראשון, מרבותיו של חוגו של רבי יוחנן; ממנו גבול ״היד סולדת״ בחמין.
  • רב אסי — בבלי שהתיישב בארץ ישראל, חברו הקרוב של רב אמי ושואל תדיר את רבי יוחנן; הוא השואל על ההמתנה בין בשר לגבינה, והוא חכם מעשה אמת המים שנפרצה. ואינו רב אשי העורך (למטה).

אמוראי בבל

  • שמואל — דור ראשון, ראש ישיבת נהרדעא; ״אבא״ שלו הוא אבא בר אבא. ממנו המימרה שהמסייר בנכסיו בכל יום ״מוצא מטבע״.
  • מר עוקבא — ריש גלותא ודיין מן הדור הראשון, בן זמנו של שמואל; מודד את זהירותו אחר בשר מול זהירותו המחמירה של אביו.
  • רב חסדא — דור שלישי, סורא; ממנו שבשר ואחריו גבינה צריך המתנה ולא להפך, והוא ההולך בספינה עם רבה בר רב הונא.
  • רב אחא בר יוסף — אמורא בבלי השואל את רב חסדא על בשר שבין השיניים.
  • רבה בר רב הונא — דור שלישי, בנו של רב הונא מסורא; המכשפה אינה יכולה לו ולרב חסדא בספינה.
  • אביי — דור רביעי, ראש ישיבת פומבדיתא; כל שרשרת ה״מריש הוה אמינא״ שלו, והוא מוסר את ששמע ממר, רבה — רבו ואומנו רבה בר נחמני.
  • רב נחמן (בר יעקב) — דור שלישי, נהרדעא; מצמצם את ״רשות״ שבאמצעיים ומחייב נטילה לפני גבינה.
  • רב אידי בר אבין ורב יצחק בר אשיאן — הזוג שממנו הפסק שראשונים מצווה ואחרונים חובה. שניהם מוסרים משניים יחסית; איני מרחיב בתולדותיהם.
  • רב יצחק בר יוסף — אמורא נחות ועולה שהביא את תורתו של רבי ינאי מארץ ישראל לבבל. ואינו רב יצחק בר אשיאן, אף ששמם הראשון שווה.
  • רב יהודה בריה דרבי חייא — ממנו טעם מלח סדומית למים אחרונים.
  • רב אשי — דור שישי, עורך התלמוד בסורא; פוסק במי שנגע במלח. ואינו רב אסי שלמעלה.
  • רב אחא בריה דרבא — בבלי מאוחר המקשה כאן על רב אשי.
  • מר בר רב אשי — בנו של רב אשי, ראש ישיבה בסורא בדור השביעי; מחמיר בסילוק מן השולחן בשעת שתייה, והוא המנדה את המזיק שבמרזב.
  • רב פפא — דור חמישי, מייסד הישיבה בנרש; שד משמש בביתו.

דומים שכדאי להיזהר בהם: - רב אסי (ארץ ישראל, השואל את רבי יוחנן, סותם את אמת המים) אינו רב אשי העורך — ושניהם מופיעים בדף הזה ממש. - רבה — ה״מר״ שאביי מצטט — הוא רבה בר נחמני, ולא רבא; ורבה בר רב הונא שבספינה הוא שלישי ונפרד משניהם. - מר בר רב אשי (בנו של רב אשי) אינו רב אחא בר רב אשי. - רב יצחק בר אשיאן ורב יצחק בר יוסף הם שני מוסרים שונים.

The whole Vilna page as it is printed — Gemara in the middle, Rashi and Tosafot in the margins, Mesoras HaShas and Ein Mishpat down the sides. Open it full size to read it comfortably, and tap any line underneath it for the English of that passage.La página de Vilna completa, tal como está impresa — la Guemará en el centro, Rashi y Tosafot en los márgenes, Masoret HaShas y Ein Mishpat a los lados. Ábrela a tamaño completo para leerla con comodidad; debajo está su texto, pasaje por pasaje.דף וילנא כולו כפי שהוא מודפס — הגמרא באמצע, רש״י ותוספות בשוליים, מסורת הש״ס ועין משפט בצדדים. פתחו אותו בגודל מלא כדי לקרוא בנוחות; מתחתיו מופיע הטקסט שלו, קטע אחר קטע.

חולין ק״ה. Open full sizeAbrir a tamaño completoפתיחה בגודל מלא

Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע

If we say that Beit Shammai say that one wipes out his mouth with solid food and does not need to rinse his mouth with water, since they maintain that wiping is more effective than rinsing, and Beit Hillel say that he rinses his mouth in water and does not need to wipe his mouth, as rinsing is more effective, one can respond: But as for that which Rabbi Zeira said: Wiping of the mouth can be performed only with bread, in accordance with whose opinion is it? It is apparently in accordance with the opinion of Beit Shammai, since Beit Hillel do not require wiping. Yet, it is unlikely that Rabbi Zeira would rule in accordance with the opinion of Beit Shammai rather than Beit Hillel.
Rather, one must explain the dispute as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat and does not need to rinse his mouth as well, and Beit Hillel say that in addition to wiping one must also rinse. This interpretation is difficult as well, since if so, this constitutes one of the disputes between them that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, and consequently, let the tanna of tractate Eduyyot teach it alongside the other disputes listed there that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.
Rather, one must interpret their statements as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat, and the same is true of rinsing, i.e., one must rinse his mouth as well. And Beit Hillel say that one rinses his mouth, and the same is true of wiping. And one Sage said one statement and one Sage said another statement, and they do not disagree.
new sugyaAfter citing Rabbi Zeira’s statement tangentially, the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Zeira says: Wiping of the mouth can be performed only with bread. The Gemara explains: And this statement applies only to bread prepared from wheat flour. But with regard to bread prepared from barley flour, one may not use it for wiping, as barley bread crumbles in the mouth and does not wipe thoroughly.
The Gemara adds: And even in the case of bread prepared from wheat flour, we said the halakha only with regard to cold bread, but as for warm bread, it is ineffective for wiping even if made of wheat, as it softens and sticks to the palate, and it does not wipe the mouth properly. And furthermore, even if the bread is cold, this statement applies only with regard to soft bread, but one may not wipe with hard bread, as it also does not clean effectively. The Gemara concludes: And the halakha is that the use of all items constitutes effective wiping, except for flour, dates, and vegetables.
new sugyaRav Asi posed a dilemma to Rabbi Yoḥanan: How much time should one wait between eating meat and eating cheese? Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Ḥisda say: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, but if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay? Rather, Rav Asi actually asked Rabbi Yoḥanan the following question: How much time should one wait between eating cheese and eating meat? In response to this question, Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all.
After tangentially citing a statement of Rav Ḥisda, the Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥisda says: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, as the meat contains fatty substances that stick to one’s mouth and preserve the flavor of meat. But if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay. Rav Aḥa bar Yosef said to Rav Ḥisda: In the case of meat that is between the teeth, what is the halakha? Are these remnants considered meat to the extent that one may not eat cheese as long as they are in his mouth?
In response, Rav Ḥisda read about him the following verse: “While the meat was yet between their teeth” (Numbers 11:33). This verse indicates that even when the meat is between one’s teeth it is still considered meat, and therefore one may not partake of cheese until that meat has been removed.
Mar Ukva said: I am, with regard to this matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father, i.e., my practice is inferior to that of my father. As Father, if he were to eat meat at this time, would not eat cheese until tomorrow at this time. But as for me, only at this meal, during which I ate meat, do I not eat cheese; at a different meal on the same day I will eat cheese.
Similarly, Shmuel said: I am, with regard to this other matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father. As Father would patrol his property to examine it twice daily, but I patrol it only once a day. The Gemara notes: In this regard Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel said: One who patrols his property every day will find an asteira coin.
The Gemara relates that Abaye would patrol his property each and every day. One day he encountered his sharecropper carrying a load of wood that the sharecropper intended to take for himself. Abaye said to him: To where are you taking these logs of wood? The sharecropper said to him: To the Master’s house. Abaye, who knew that the sharecropper had intended to take the wood for himself, said to him: The Sages already preempted you when they said that one should patrol his property regularly, and they thereby prevented you from stealing the wood.
The Gemara likewise relates that Rav Asi would patrol his property every day. He said: Where are all these asteira coins mentioned by Mar Shmuel? This patrol is not reaping me any benefit. One day he saw a water channel that overflowed, causing water to flood onto his land. He took off his cloak, wrapped it, and placed it inside the pipe to block the flow of water. He then raised his voice, and people came and sealed the hole. He said: I have just found all the asteira coins mentioned by Mar Shmuel, as I would have suffered a great loss had I not patrolled my fields.
new sugyaHaving mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement.
The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement.
The Gemara analyzes the matter itself. The full text of the baraita is as follows: First waters and final waters are an obligation, whereas middle waters are optional. For first waters, one may wash either by spilling the water into a vessel or onto the ground. But for final waters, one washes only by pouring the water into a vessel. And some say a slightly different version of the baraita: For final waters, one may not wash by pouring the water onto the ground.
The Gemara interjects: What is the difference between these two versions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to pouring the water on thin wood slivers on the ground. According to the first version, which requires that the water be poured into a vessel, one may not use such slivers for this purpose, whereas according to the second version, which merely prohibits pouring the water onto the ground, one may use wood slivers.
The baraita continues: With regard to first waters, one may wash either with hot water or with cold water. But for final waters, one may wash only with cold water, because hot water softens the hands and does not remove the dirt from them. The Gemara analyzes the statement that for first waters one may wash either with hot water or with cold water: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught this halakha only in a case where the hand does not
חולין ק״ה: Open full sizeAbrir a tamaño completoפתיחה בגודל מלא

Line by line — tap one for its EnglishEl texto de la página, pasaje por pasajeטקסט הדף, קטע אחר קטע

recoil [soledet] from the water’s heat. But if the hand recoils from it, one may not wash with it.
And there are those who teach a version of this statement with regard to the latter clause of the baraita: For final waters, one may wash only with cold water, but one may not wash with hot water. Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught that one may not use hot water only in a case where the water is so hot that the hand recoils from it, but if the hand does not recoil from it, one may wash with it. The Gemara comments: One can learn by inference from this version of the statement that in the case of first waters, even if the water is so hot that the hand recoils from it, it is permitted to use it for washing.
new sugyaThe baraita states that middle waters are optional. Rav Naḥman says: They taught this only with regard to washing the hands between one cooked dish and another cooked dish served at a meal. But between a cooked dish and cheese there is an obligation to wash one’s hands.
new sugyaThe baraita further teaches that final waters are an obligation. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: For what reason did the Sages say that final waters are an obligation? It is because Sodomite salt is sometimes present, a small amount of which blinds the eyes. Since Sodomite salt could remain on one’s hands, one must wash them after eating. Abaye said: And this type of dangerous salt is present in the proportion of a pinch [korta] in an entire kor of regular salt. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If one measured salt between meals, what is the halakha? Must he wash his hands afterward? He said to him: It is not necessary to say this; he is certainly obligated to do so.
new sugyaAbaye said: At first I would say that this halakha that one may not wash his hands with final waters over the ground is due to messiness. But the Master, Rabba, said to me that it is because an evil spirit rests upon the water and passersby are liable to be afflicted.
And Abaye also said: At first I would say that the reason for this statement of the Sages that one should not take anything from the table when a person is holding a cup to drink, is lest a mishap occur at the meal, i.e., the one holding the cup might have wanted the item that was taken, and since he is unable to speak he will choke in his anger. But the Master subsequently said to me that it is because it is bad for one’s health, causing a spirit of pain in half his head, i.e., a migraine.
And we said that this practice is prohibited only if one takes an item from the table and does not put it back. But as for taking and putting back, we have no problem with it. And likewise, we said it is prohibited only if one takes the item beyond four cubits of the table. But if one leaves it within four cubits, we have no problem with it. And furthermore, we said this halakha only with regard to an item that is necessary for the meal. But in the case of an item that is not necessary for the meal, we have no problem with it.
The Gemara relates that Mar bar Rav Ashi was particular not to remove any object from the table when someone was holding his cup in hand, even with regard to a mortar [asita] and pestle [bukhna] for spices, like all items that are necessary for the meal.
And Abaye further said: At first I would say that this practice that people collect the crumbs of bread after a meal is due to cleanliness. But the Master subsequently said to me that it is because leaving them is bad for, i.e., it can increase, a person’s vulnerability to poverty.
The Gemara relates: There was a certain man who was pursued by the ministering angel of poverty, but the angel was unable to impoverish him, as he was exceptionally careful with regard to crumbs. One day that man broke his bread over grass, and some crumbs fell among the blades of grass. The angel said: Now he will certainly fall into my hands, as he cannot collect all the crumbs. After the man ate, he brought a hoe, uprooted the grass, and threw it into the river. He subsequently heard the ministering angel of poverty say: Woe is me, as that man has removed me from my house, i.e., my position of comfort.
And Abaye said: At first I would say that this practice that people do not drink the foam from the top of a beverage is followed because it is repulsive. But the Master said to me that it is followed because it is bad for one’s vulnerability to catarrh. The Gemara comments: Drinking it is bad for catarrh, while blowing off the foam from the drink is bad for head pains, and removing it with one’s hand is bad for poverty. If so, what is its remedy? How may one drink? He should sink the foam inside the beverage and then drink it.
The Gemara notes: The treatment for catarrh caused by the foam of wine is beer; the treatment for catarrh caused by the foam of beer is water; and for catarrh caused by the foam of water there is no remedy. And this is in accordance with the adage that people say: Poverty follows the poor. Not only does a pauper have nothing to drink other than water, but there also is no treatment for the disease caused by his beverage.
And Abaye said: At first I would say that the reason for this practice that people do not eat vegetables from a bundle tied by the gardener is because it has the appearance of gluttony, as he does not wait to untie the bundle to eat. But the Master said to me that it is because it is bad for one’s vulnerability to witchcraft.
The Gemara relates: Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna were traveling on a boat. A certain matron said to them: Seat me together with you on the boat, but they did not seat her alongside them. She said something, an incantation, and thereby tied the boat to its spot so that it could not move. They too said something and thereby released it. That matron said to them: What can I do to you? Witchcraft has no power over you, as after attending to your bodily functions, you do not wipe yourselves with an earthenware shard, and you do not kill a louse that you find on your garments, and you do not eat vegetables from a bundle tied by the gardener.
And Abaye said: At first I would say as follows: The reason for this practice that people do not eat vegetables that fell on the table is because it is replusive. But the Master said to me that it is because it is bad for halitosis. And Abaye said: At first I would say that the reason for this practice that people do not sit under a gutter is because of the waste water that pours out of it. But the Master said to me that it is because demons are commonly found there.
The Gemara relates: There were certain porters who were carrying a barrel of wine. When they wanted to rest, they placed it under a gutter and the barrel burst. They came before Mar bar Rav Ashi, who brought out horns and had them blown as he excommunicated the demon of that place. The demon came before Mar bar Rav Ashi, and the Sage said to it: Why did you do this? The demon said to him: How else should I act, when these men place a barrel on my ear?
Mar bar Rav Ashi said to it: What are you doing in a place where many people are found? You are the one who deviated from the norm; go and pay them the value of the barrel of wine. The demon said to him: Let the Master now set a time for me, so that I can find the money, and I will pay. Mar bar Rav Ashi set a time for his payment. When that time arrived, the demon delayed in coming to pay. When the demon eventually came, Mar bar Rav Ashi said to it: Why did you not come at the time set for you? The demon said to him: With regard to any item that is tied up, or sealed, or measured, or counted, we have no authority to take it. We are unable to obtain money until we find an ownerless item. For this reason, it took him a long time to find enough money to pay for the barrel.
And Abaye said: At first I would say that this practice that people pour out a little water from the mouth of a pitcher before drinking from it is followed because of twigs it might contain. But the Master said to me that it is followed because there are foul waters in the pitcher.
The Gemara relates: There was a certain son of a demon that was in Rav Pappa’s house as a servant. It went to bring water from the river, and it delayed in returning. When it came, the members of Rav Pappa’s household said to it: Why did you delay? It said to them: I waited until the foul waters passed. In the meantime,

The daf laid out as it is printed: the Gemara in the middle, Rashi on the inner margin and Tosafot on the outer one. Nothing here was written by us.El daf con la disposición de la página impresa: la Guemará en el centro, Rashi en el margen interior y Tosafot en el exterior. Nada de esto fue escrito por nosotros.הדף בעימוד שבו הוא מודפס: הגמרא באמצע, רש״י בשוליים הפנימיים ותוספות בחיצוניים. שום דבר כאן לא נכתב על ידינו.

ShowMostrarהצגה

חולין ק״ה. Open on SefariaAbrir en Sefariaפתיחה בספריא

אילימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח — פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע"ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב"ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח:

אִילֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ וְלָא בָּעֵי מְקַנֵּחַ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין קִינּוּחַ פֶּה אֶלָּא בְּפַת, כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי!

If we say that Beit Shammai say that one wipes out his mouth with solid food and does not need to rinse his mouth with water, since they maintain that wiping is more effective than rinsing, and Beit Hillel say that he rinses his mouth in water and does not need to wipe his mouth, as rinsing is more effective, one can respond: But as for that which Rabbi Zeira said: Wiping of the mouth can be performed only with bread, in accordance with whose opinion is it? It is apparently in accordance with the opinion of Beit Shammai, since Beit Hillel do not require wiping. Yet, it is unlikely that Rabbi Zeira would rule in accordance with the opinion of Beit Shammai rather than Beit Hillel.

אילימא בית שמאי אומרים מקנח — פיו:

ולא מדיח — במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:

ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח — דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:

אין קינוח פה — להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:

אלא — אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:

נימא בית שמאי היא — דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:

אֶלָּא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מֵדִיחַ. הָוֵי לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְלִתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל!

Rather, one must explain the dispute as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat and does not need to rinse his mouth as well, and Beit Hillel say that in addition to wiping one must also rinse. This interpretation is difficult as well, since if so, this constitutes one of the disputes between them that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, and consequently, let the tanna of tractate Eduyyot teach it alongside the other disputes listed there that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.

אף מדיח — תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:

וליתנייה — במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:

מקנח וה"ה למדיח — תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ"פ ר"ח:

אֶלָּא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ. מָר אָמַר חֲדָא, וּמָר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי.

Rather, one must interpret their statements as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat, and the same is true of rinsing, i.e., one must rinse his mouth as well. And Beit Hillel say that one rinses his mouth, and the same is true of wiping. And one Sage said one statement and one Sage said another statement, and they do not disagree.

והוא הדין — דתרווייהו בעינן:

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְחִיטֵּי, אֲבָל בְּדִשְׂעָרֵי – לָא.

new sugyaAfter citing Rabbi Zeira’s statement tangentially, the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Zeira says: Wiping of the mouth can be performed only with bread. The Gemara explains: And this statement applies only to bread prepared from wheat flour. But with regard to bread prepared from barley flour, one may not use it for wiping, as barley bread crumbles in the mouth and does not wipe thoroughly.

בדשערי לא — מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח:

וּדְחִיטֵּי נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא בִּקְרִירָא, אֲבָל בְּחַמִּימָא – מִשְׁטָר שָׁטְרִי. וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַכִּיכָא, אֲבָל בְּאַקּוֹשָׁא – לָא. וְהִלְכְתָא בְּכֹל מִילֵּי הָוֵי קִינּוּחַ, לְבַר מִקִּמְחָא, תַּמְרֵי וְיַרְקָא.

The Gemara adds: And even in the case of bread prepared from wheat flour, we said the halakha only with regard to cold bread, but as for warm bread, it is ineffective for wiping even if made of wheat, as it softens and sticks to the palate, and it does not wipe the mouth properly. And furthermore, even if the bread is cold, this statement applies only with regard to soft bread, but one may not wipe with hard bread, as it also does not clean effectively. The Gemara concludes: And the halakha is that the use of all items constitutes effective wiping, except for flour, dates, and vegetables.

שטר — נעשה רך ונדבק בחיך. ודוגמתו בהשוכר (ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין:

אקושא — קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים:

קמחא תמרי וירקא — רכין הן:

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין בָּשָׂר לִגְבִינָה? אָמַר לוֹ: וְלֹא כְּלוּם. אִינִי? וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר! אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר? אֲמַר לֵיהּ: וְלֹא כְּלוּם.

new sugyaRav Asi posed a dilemma to Rabbi Yoḥanan: How much time should one wait between eating meat and eating cheese? Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Ḥisda say: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, but if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay? Rather, Rav Asi actually asked Rabbi Yoḥanan the following question: How much time should one wait between eating cheese and eating meat? In response to this question, Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all.

בין בשר לגבינה — משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה:

אסור לאכול גבינה — משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא: בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם מַהוּ?

After tangentially citing a statement of Rav Ḥisda, the Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥisda says: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, as the meat contains fatty substances that stick to one’s mouth and preserve the flavor of meat. But if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay. Rav Aḥa bar Yosef said to Rav Ḥisda: In the case of meat that is between the teeth, what is the halakha? Are these remnants considered meat to the extent that one may not eat cheese as long as they are in his mouth?

בשר שבין השיניים — מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו:

קָרֵי עֲלֵיהּ ״הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם״.

In response, Rav Ḥisda read about him the following verse: “While the meat was yet between their teeth” (Numbers 11:33). This verse indicates that even when the meat is between one’s teeth it is still considered meat, and therefore one may not partake of cheese until that meat has been removed.

הבשר עודנו — אלמא מיקרי בשר:

לסעודתא אחריתא אכילנא — לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן:

אָמַר מָר עוּקְבָא: אֲנָא, לְהָא מִלְּתָא, חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִילּוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכֵיל בִּשְׂרָא הָאִידָּנָא, לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָה עַד לִמְחַר עַד הַשְׁתָּא, וְאִילּוּ אֲנָא – בְּהָא סְעוֹדְתָּא הוּא דְּלָא אָכֵילְנָא, לִסְעוֹדְתָּא אַחְרִיתָא – אָכֵילְנָא.

Mar Ukva said: I am, with regard to this matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father, i.e., my practice is inferior to that of my father. As Father, if he were to eat meat at this time, would not eat cheese until tomorrow at this time. But as for me, only at this meal, during which I ate meat, do I not eat cheese; at a different meal on the same day I will eat cheese.

אנא להא מילתא חלא בר חמרא — לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין:

למחר כי השתא — מעת לעת:

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲנָא, לְהָא מִלְּתָא, חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִילּוּ אַבָּא הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא, וַאֲנָא לָא סָיַירְנָא אֶלָּא חֲדָא זִימְנָא. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא.

Similarly, Shmuel said: I am, with regard to this other matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father. As Father would patrol his property to examine it twice daily, but I patrol it only once a day. The Gemara notes: In this regard Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel said: One who patrols his property every day will find an asteira coin.

סייר — הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות:

משכח איסתירא — מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך:

אַבָּיֵי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא. יוֹמָא חַד פְּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּדָרֵי פִּתְכָּא דְּאוּפֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי לְהֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: לְבֵי מָר. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר קַדְמוּךְ רַבָּנַן.

The Gemara relates that Abaye would patrol his property each and every day. One day he encountered his sharecropper carrying a load of wood that the sharecropper intended to take for himself. Abaye said to him: To where are you taking these logs of wood? The sharecropper said to him: To the Master’s house. Abaye, who knew that the sharecropper had intended to take the wood for himself, said to him: The Sages already preempted you when they said that one should patrol his property regularly, and they thereby prevented you from stealing the wood.

פתכא דאופי — משוי עצים שהיה גונבו:

קדמוך — שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה:

רַב אַסִּי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא, אָמַר: הֵיכָא נִינְהוּ כֹּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל? יוֹמָא חַד חֲזָא צִינּוֹרָא דְּבִדְקָא בְּאַרְעֵיהּ, שַׁקְלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ, כַּרְכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוַּהּ, רְמָא קָלָא, אֲתוֹ אִינָשֵׁי סַכְרוּהּ, [אֲמַר]: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ אִיסְתֵּרֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל.

The Gemara likewise relates that Rav Asi would patrol his property every day. He said: Where are all these asteira coins mentioned by Mar Shmuel? This patrol is not reaping me any benefit. One day he saw a water channel that overflowed, causing water to flood onto his land. He took off his cloak, wrapped it, and placed it inside the pipe to block the flow of water. He then raised his voice, and people came and sealed the hole. He said: I have just found all the asteira coins mentioned by Mar Shmuel, as I would have suffered a great loss had I not patrolled my fields.

צנורא דבדקא — המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:

רמא קלא — הרים קול וצווח:

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' — בברכות בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה, וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה.

new sugyaHaving mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement.

מצוה — לשמוע דברי חכמים:

חובה — עדיפא ממצוה. ולקמיה מפרש מאי חובותייהו:

מֵיתִיבִי: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת – חוֹבָה קָרֵי לַהּ.

The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement.

אמצעיים — שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא:

מצוה לגבי רשות חובה קרי לה — משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה:

גּוּפָא: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים – חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים – רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים – נוֹטְלִין בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אַחֲרוֹנִים – אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בִּכְלִי, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

The Gemara analyzes the matter itself. The full text of the baraita is as follows: First waters and final waters are an obligation, whereas middle waters are optional. For first waters, one may wash either by spilling the water into a vessel or onto the ground. But for final waters, one washes only by pouring the water into a vessel. And some say a slightly different version of the baraita: For final waters, one may not wash by pouring the water onto the ground.

בין בכלי — מתחתיהם לקבלם:

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִינְסָא.

The Gemara interjects: What is the difference between these two versions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to pouring the water on thin wood slivers on the ground. According to the first version, which requires that the water be poured into a vessel, one may not use such slivers for this purpose, whereas according to the second version, which merely prohibits pouring the water onto the ground, one may use wood slivers.

קינסא — אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:

מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוּהֲמָא. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הַיָּד

The baraita continues: With regard to first waters, one may wash either with hot water or with cold water. But for final waters, one may wash only with cold water, because hot water softens the hands and does not remove the dirt from them. The Gemara analyzes the statement that for first waters one may wash either with hot water or with cold water: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught this halakha only in a case where the hand does not

מפעפעין — אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:

חולין ק״ה: Open on SefariaAbrir en Sefariaפתיחה בספריא

סולדת — נכוית. אם היד סולדת בהן בטלו ונשתנו מתורת מים:

סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲבָל הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן אֵין נוֹטְלִין בָּהֶן.

recoil [soledet] from the water’s heat. But if the hand recoils from it, one may not wash with it.

איכא דמתני לה אסיפא — לא שנו דאחרונים בחמין לא:

מכלל כו' — דבהנך דאסר לאחרונים שרי לראשונים:

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אֲבָל בְּחַמִּין – לֹא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן – נוֹטְלִין. מִכְּלָל דְּרִאשׁוֹנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן – מוּתָּר.

And there are those who teach a version of this statement with regard to the latter clause of the baraita: For final waters, one may wash only with cold water, but one may not wash with hot water. Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught that one may not use hot water only in a case where the water is so hot that the hand recoils from it, but if the hand does not recoil from it, one may wash with it. The Gemara comments: One can learn by inference from this version of the statement that in the case of first waters, even if the water is so hot that the hand recoils from it, it is permitted to use it for washing.

אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה – חוֹבָה.

new sugyaThe baraita states that middle waters are optional. Rav Naḥman says: They taught this only with regard to washing the hands between one cooked dish and another cooked dish served at a meal. But between a cooked dish and cheese there is an obligation to wash one’s hands.

לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל — אומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה ואין נראה לר"ת דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה כדאמר לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר כו' ועוד בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח:

שמלח סדומית יש — ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

ומשתכחא כי קורטא בכורא — אינה מצויה אלא קורט בכור:

כל מילחא — מדד מלח כמו (שמות ט״ז:י״ח) וימודו בעומר וכלו בעומרא:

מאי — צריך ליטול אחריו או לא:

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתְּכַח כִּי קוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּל מִלְחָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא.

new sugyaThe baraita further teaches that final waters are an obligation. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: For what reason did the Sages say that final waters are an obligation? It is because Sodomite salt is sometimes present, a small amount of which blinds the eyes. Since Sodomite salt could remain on one’s hands, one must wash them after eating. Abaye said: And this type of dangerous salt is present in the proportion of a pinch [korta] in an entire kor of regular salt. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If one measured salt between meals, what is the halakha? Must he wash his hands afterward? He said to him: It is not necessary to say this; he is certainly obligated to do so.

משום זוהמא — שריחן מסריח ונראות מאוסות:

אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא מָשׁוּ מַיָּא בָּתְרָאֵי עַל אַרְעָא – מִשּׁוּם זוּהֲמָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּשָׁרְיָא רוּחַ רָעָה עֲלַיְיהוּ.

new sugyaAbaye said: At first I would say that this halakha that one may not wash his hands with final waters over the ground is due to messiness. But the Master, Rabba, said to me that it is because an evil spirit rests upon the water and passersby are liable to be afflicted.

למישתי — כשאדם שותה אין לוקחין כלום מלפניו:

דבר קלקלה — שמא יכעוס השותה שחפץ באותו דבר הניטל וכי יכעוס יסתכן ויחנק:

רוח צרדא — אשטורדישו"ן:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא שָׁקֵיל מִידֵּי מִפָּתוּרָא כִּי נָקֵיט אִינִישׁ כָּסָא לְמִשְׁתֵּי, שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְרוּחַ צְרָדָא.

And Abaye also said: At first I would say that the reason for this statement of the Sages that one should not take anything from the table when a person is holding a cup to drink, is lest a mishap occur at the meal, i.e., the one holding the cup might have wanted the item that was taken, and since he is unable to speak he will choke in his anger. But the Master subsequently said to me that it is because it is bad for one’s health, causing a spirit of pain in half his head, i.e., a migraine.

חוץ לארבע אמות — שמוציאו חוץ לארבע אמות של שולחן:

וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּשָׁקֵיל וְלָא מַהְדַּר, אֲבָל מִשְׁקַל וְאַהְדּוֹרֵי – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא מִידֵּי דִּצְרִיךְ לִסְעוֹדְתָּא, אֲבָל מִידֵּי דְּלָא צְרִיךְ לִסְעוֹדְתָּא – לֵית לַן בַּהּ.

And we said that this practice is prohibited only if one takes an item from the table and does not put it back. But as for taking and putting back, we have no problem with it. And likewise, we said it is prohibited only if one takes the item beyond four cubits of the table. But if one leaves it within four cubits, we have no problem with it. And furthermore, we said this halakha only with regard to an item that is necessary for the meal. But in the case of an item that is not necessary for the meal, we have no problem with it.

מָר בַּר רַב אָשֵׁי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַאֲסִיתָא וּבוּכְנָא דְּתַבְלֵי, מִידֵּי דִּצְרִיכִי לִסְעוּדְתָּא.

The Gemara relates that Mar bar Rav Ashi was particular not to remove any object from the table when someone was holding his cup in hand, even with regard to a mortar [asita] and pestle [bukhna] for spices, like all items that are necessary for the meal.

דכנשי נשווראה — שמכבדין פירורי אוכלין מן הבית:

מנקירותא — לנקר הבית נקיון:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּכָנְשִׁי נִשְׁוָורָאָה – מִשּׁוּם מְנַקֵּירוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְעַנְיוּתָא.

And Abaye further said: At first I would say that this practice that people collect the crumbs of bread after a meal is due to cleanliness. But the Master subsequently said to me that it is because leaving them is bad for, i.e., it can increase, a person’s vulnerability to poverty.

מהדר אבתריה שרא דעניותא — שר הממונה על העניות היה רודף ללוכדו ולהביאו לידי עניות:

איבלי — על עשבים שבאפר:

נפל לידאי — שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהו למדרס רגלים ואלכדנו בכך:

שמעיה — ההוא גברא לההוא שרא:

דקאמר ווי דאפקיה מביתיה — הוציאני זה ממקום מנוחתי:

הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְהַדַּר עֲלֵיהּ שָׂרָא דְּעַנְיוּתָא, וְלָא הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, דְּקָא זְהִיר אַנִּשְׁוָורָא טוּבָא. יוֹמָא חַד כְּרַךְ לִיפְתָּא אַיַּבְלֵי, אֲמַר: הַשְׁתָּא וַדַּאי נָפֵל בִּידַאי. בָּתַר דְּאָכֵיל, אַיְיתִי מָרָא עַקְרִינְהוּ לְיַבְלֵי, שְׁדִינְהוּ לְנַהֲרָא. שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי דְּאַפְּקֵיהּ הָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.

The Gemara relates: There was a certain man who was pursued by the ministering angel of poverty, but the angel was unable to impoverish him, as he was exceptionally careful with regard to crumbs. One day that man broke his bread over grass, and some crumbs fell among the blades of grass. The angel said: Now he will certainly fall into my hands, as he cannot collect all the crumbs. After the man ate, he brought a hoe, uprooted the grass, and threw it into the river. He subsequently heard the ministering angel of poverty say: Woe is me, as that man has removed me from my house, i.e., my position of comfort.

אופיא — אשקומ"א:

לכרסם — רירין הבאין מן החוטם:

מדחיה — בידו לצדדין:

לישקעיה שקועי — בתוך המשקה עד שיכלה מאליו:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא שָׁתֵי אוּפְיָא – מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְכַרְסָם. מִישְׁתְּיֵהּ – קָשֵׁה לְכַרְסָם, מִינְפַּח בֵּיהּ – קַשְׁיָא לְרֵישָׁא, מִדְחֲיֵיהּ – קַשְׁיָא לְעַנְיוּתָא. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לְשַׁקְּעֵיהּ שַׁקּוֹעֵי.

And Abaye said: At first I would say that this practice that people do not drink the foam from the top of a beverage is followed because it is repulsive. But the Master said to me that it is followed because it is bad for one’s vulnerability to catarrh. The Gemara comments: Drinking it is bad for catarrh, while blowing off the foam from the drink is bad for head pains, and removing it with one’s hand is bad for poverty. If so, what is its remedy? How may one drink? He should sink the foam inside the beverage and then drink it.

לכרסם דחמרא — שבא לו מחמת אופיא דחמרא:

שכרא — רפואתו לשתות שכר:

לכרסם דשכרא — שבא מחמת אופיא דשכרא לישתי מיא:

בתר עניא — זה שלא היה לו אלא מים לשתות:

לְכַרְסָם דְּחַמְרָא – שִׁיכְרָא, דְּשִׁיכְרָא – מַיָּא, דְּמַיָּא – לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא.

The Gemara notes: The treatment for catarrh caused by the foam of wine is beer; the treatment for catarrh caused by the foam of beer is water; and for catarrh caused by the foam of water there is no remedy. And this is in accordance with the adage that people say: Poverty follows the poor. Not only does a pauper have nothing to drink other than water, but there also is no treatment for the disease caused by his beverage.

מכישא דאסר גינאה — שאין מוציאין שום או כרישין מאגודה שאוגדין מוכרי ירק לאוכלו:

כרעבתנותא — שאין יכול להמתין עד שיתירנו:

לכשפים — הרואה אותו יכול לעשות לו כשפים והנשמר ממנו אין כשפים נוחין לחול עליו:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא אָכְלִי יַרְקָא מִכִּישָׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לִכְשָׁפִים.

And Abaye said: At first I would say that the reason for this practice that people do not eat vegetables from a bundle tied by the gardener is because it has the appearance of gluttony, as he does not wait to untie the bundle to eat. But the Master said to me that it is because it is bad for one’s vulnerability to witchcraft.

מטרוניתא — נכרית:

אותבן בהדייכו — הושיבוני עמכם בספינה:

אמרה מילתא — לחש של מכשפות:

אסרתה לארבא — שלא זזה ממקומה:

אמרי אינהו מילתא — אף הן היו בקיאין בדבר ועושין להציל עצמם מיד המכשול. ואיכא דאמרי שאמרו שם ולא מוכחא מילתא:

מאי איעבד לכו — שאין מכשפות שולטת בכם שאתם נשמרין מכל דבר הקשה להן:

דלא מקנח לכו בחספא — אין אתם מקנחין עצמכם בחרס בבית הכסא ואין אתם הורגין כינה במלבושכם:

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאַרְבָּא, אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוֹתְבַן בַּהֲדַיְיכוּ. לָא אוֹתְבוּהָ. אֲמַרָה מִלְּתָא, אֲסַרְתַּהּ לְאַרְבָּא. אֲמַרוּ אִינְהוּ מִילְּתָא, שַׁרְיוּהָ. אֲמַרָה לְהוּ: מַאי אֶיעְבֵּיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּה אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא אֲכִיל לְכוּ יַרְקָא מִכִּישָׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה.

The Gemara relates: Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna were traveling on a boat. A certain matron said to them: Seat me together with you on the boat, but they did not seat her alongside them. She said something, an incantation, and thereby tied the boat to its spot so that it could not move. They too said something and thereby released it. That matron said to them: What can I do to you? Witchcraft has no power over you, as after attending to your bodily functions, you do not wipe yourselves with an earthenware shard, and you do not kill a louse that you find on your garments, and you do not eat vegetables from a bundle tied by the gardener.

מרזיבא — צינור המקלח מים מן הגג:

שופכין — שמא ירדו עליו מים מאוסין המקלחים מתשמיש המשתמשין על הגג ושופכין מי תשמיש והן באין לצינור:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא אָכְלִי יַרְקָא דִּנְפַל (אַתַּכָּא) [מִתַּכָּא], מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה. וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא יָתְבִי תּוּתֵי מַרְזֵיבָא, מִשּׁוּם שׁוֹפְכִים. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחִי מַזִּיקִין.

And Abaye said: At first I would say as follows: The reason for this practice that people do not eat vegetables that fell on the table is because it is replusive. But the Master said to me that it is because it is bad for halitosis. And Abaye said: At first I would say that the reason for this practice that people do not sit under a gutter is because of the waste water that pours out of it. But the Master said to me that it is because demons are commonly found there.

שקולאי — נושאי משאות בשכר:

פקעה — ששברה המזיק:

שמתיה — למזיק:

דאותביה באונאי — הושיבוה באזני שהייתי ישן שם:

הָנְהוּ שָׁקוֹלָאֵי דַּהֲווֹ דָּרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא, בְּעוֹ לְאִיתְּפוֹחֵי, אוֹתְבוּהָ תּוּתֵי מַרְזֵיבָא, פְּקַעָה. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי, אַפֵּיק שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תַּעֲבֵיד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אֶעֱבֵיד, כִּי אוֹתְבֵיהּ בְּאוּנַּאי?

The Gemara relates: There were certain porters who were carrying a barrel of wine. When they wanted to rest, they placed it under a gutter and the barrel burst. They came before Mar bar Rav Ashi, who brought out horns and had them blown as he excommunicated the demon of that place. The demon came before Mar bar Rav Ashi, and the Sage said to it: Why did you do this? The demon said to him: How else should I act, when these men place a barrel on my ear?

דצייר וחתים — כלומר באחד מכל אלו אין לנו רשות:

אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי רַבִּים מַאי בָּעֵית? אַתְּ הוּא דְּשַׁנֵּית, זִיל שַׁלֵּים! אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי לִיקְבַּע לִי מָר זִימְנָא וְאֶפְרַע. קְבַע לֵיהּ זִימְנָא. כִּי מְטָא זִימְנָא, אִיעַכַּב. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲתֵית בְּזִמְנָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל מִילֵּי דִּצְיִיר וַחֲתִים וּכְיִיל וּמְנֵי, לֵית לַן רְשׁוּתָא לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ, עַד דְּמַשְׁכְּחִינַן מִידֵּי דְּהֶפְקֵרָא.

Mar bar Rav Ashi said to it: What are you doing in a place where many people are found? You are the one who deviated from the norm; go and pay them the value of the barrel of wine. The demon said to him: Let the Master now set a time for me, so that I can find the money, and I will pay. Mar bar Rav Ashi set a time for his payment. When that time arrived, the demon delayed in coming to pay. When the demon eventually came, Mar bar Rav Ashi said to it: Why did you not come at the time set for you? The demon said to him: With regard to any item that is tied up, or sealed, or measured, or counted, we have no authority to take it. We are unable to obtain money until we find an ownerless item. For this reason, it took him a long time to find enough money to pay for the barrel.

דשדו מיא — השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ:

משום ציבתא — קסמין וקשין שעל פני המים:

מים רעים — פעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן:

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּשָׁדֵי מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא – מִשּׁוּם צִיבְתָּא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מַיִם הָרָעִים.

And Abaye said: At first I would say that this practice that people pour out a little water from the mouth of a pitcher before drinking from it is followed because of twigs it might contain. But the Master said to me that it is followed because there are foul waters in the pitcher.

דהוה בי רב פפא — שהיה משמשו:

עד דחלפי מים הרעים — ששתו המזיקין מהן:

הָהוּא בַּר שֵׁידָא דַּהֲוָה בֵּי רַב פָּפָּא, אֲזַל לְאֵתוֹיֵי מַיָּא מִנַּהֲרָא, אִיעַכַּב. כִּי אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי אִיעַכַּבְתְּ? אֲמַר לְהוּ: עַד דְּחָלְפִי מַיִם הָרָעִים. אַדְּהָכִי

The Gemara relates: There was a certain son of a demon that was in Rav Pappa’s house as a servant. It went to bring water from the river, and it delayed in returning. When it came, the members of Rav Pappa’s household said to it: Why did you delay? It said to them: I waited until the foul waters passed. In the meantime,

The Vilna page served by shas.org, one PDF per amud.La página de Vilna servida por shas.org, un PDF por amud.דף וילנא מוגש על ידי shas.org, קובץ PDF אחד לכל עמוד.

Text from Sefaria. Gemara and translation from the William Davidson Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz, CC BY-NC 4.0. Rashi and Tosafot are the Vilna edition, public domain.Texto de Sefaria. La Guemará y su traducción provienen del Talmud William Davidson, con comentario del rabino Adin Even-Israel Steinsaltz (traducción al inglés), CC BY-NC 4.0. Rashi y Tosafot son de la edición de Vilna, de dominio público.הטקסט מתוך ספריא. הגמרא והתרגום מתוך תלמוד ויליאם דוידסון, עם פירושו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ (התרגום לאנגלית), CC BY-NC 4.0. רש״י ותוספות הם ממהדורת וילנא, נחלת הכלל.

Walking through the sugya, step by step

105a — Clearing the palate, and how long to wait

Resolving Beit Shammai and Beit Hillel. The Gemara tries three readings of their dispute over clearing the mouth after meat. The first two fail — one would make Rabbi Zeira rule like Beit Shammai (unlikely), the other would demand the case be listed in Eduyyot among the “leniencies of Beit Shammai.” The third holds:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ. מָר אָמַר חֲדָא, וּמָר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי. Beit Shammai say wipe — and the same is true of rinsing; Beit Hillel say rinse — and the same is true of wiping. One Sage stated one thing and one the other, and they do not disagree.

Rabbi Zeira on wiping. Cited in passing, now examined for itself: אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת — the mouth is wiped only with bread. And only wheat bread (barley crumbles), only cold (warm bread softens and sticks), only soft (hard bread will not clean). The bottom line: everything serves to wipe except flour, dates, and vegetables.

How long between meat and cheese? Rav Asi asked Rabbi Yochanan how long to wait — “no time at all,” came the answer. But that clashes with Rav Chisda, so the question is re-read: it was about cheese, then meat — there, no wait. Meat first is different:

אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. If one ate meat, he may not eat cheese [at once]; if he ate cheese, he may eat meat.

Rav Acha bar Yosef pressed: what about meat lodged between the teeth? Rav Chisda answered by quoting the verse of the quail — “the meat was still between their teeth” (Bamidbar 11:33) — it is still meat.

“Vinegar, son of wine.” Two sages rate themselves below their fathers. Mar Ukva: my father, after meat, would not eat cheese until the same hour the next day; I only skip it for this meal. Shmuel: my father patrolled his fields twice a day; I only once — for מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא, one who inspects his property daily finds a coin. Two vignettes follow: Abaye caught his sharecropper carrying off firewood (“to the Master’s house,” he lied) — “the Sages preempted you.” And Rav Asi, skeptical there was any coin to be found, one day plugged a burst irrigation channel with his own cloak and saved his field: “Now I have found all of Mar Shmuel’s coins.”

The three waters. Rav Idi bar Avin in the name of Rav Yitzchak bar Ashyan: first waters (before bread) are a mitzva; last waters (before bircat hamazon) an obligation (chova). A baraita calls the first waters chova too — resolved: relative to the optional middle waters, a mitzva may be called an obligation. The baraita is then unpacked: first waters may be poured into a vessel or onto the ground; last waters only into a vessel (the practical difference: wood slivers). First waters may be hot or cold; last waters only cold, since hot water מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם — softens the hands and fails to carry off the grease (zuhama). Rabbi Yannai, via Rav Yitzchak bar Yosef, adds the limit: hot is fine unless הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, the hand recoils from the heat.

105b — The reasons hiding inside the customs

Middle waters. “Optional,” said the baraita — but Rav Nachman narrows it: only between one dish and another; between a cooked dish and cheese, washing is an obligation.

Why are last waters obligatory? Rav Yehuda son of Rabbi Chiyya: because מֶלַח סְדוֹמִית, Sodomite salt, may cling to the hands and blind the eyes. Abaye: it turns up as little as a pinch in a whole kor — and yet, Rav Ashi rules, even someone who merely handled salt must wash.

Abaye’s chain of “at first I would say.” Here the daf becomes a litany. For each ordinary custom Abaye offers the tidy, rational reason he once assumed — and then reports the deeper reason the Master (Rabba) gave him:

  • Not pouring last waters on the ground — not mere messiness, but רוּחַ רָעָה, an evil spirit, rests on them.
  • Not removing anything from the table while someone holds his cup to drink — not fear of a mishap, but that it is bad for the health, bringing on רוּחַ צְרָדָא, a migraine. (Only if you take and do not return it, only beyond four cubits, only something needed for the meal. Mar bar Rav Ashi was strict even about a mortar and pestle.)
  • Gathering up the crumbs — not tidiness, but because leaving them invites poverty. A man the angel of poverty could not touch — so careful was he with crumbs — nearly slipped when crumbs fell in the grass; he uprooted and drowned the grass, and heard the angel wail that he had been evicted from his home.
  • Not drinking the foam off a drink — not distaste, but because it is bad for catarrh; blowing it off harms the head, brushing it aside invites poverty; the remedy is to sink it back in.
  • Not eating vegetables from a bundle the gardener tied — not the look of gluttony, but that it is bad for witchcraft. When a sorceress could not bewitch Rav Chisda and Rabba bar Rav Huna on a boat, she named three habits that shielded them — and this was one.
  • Not eating vegetables that fell on the table — not repulsiveness, but bad breath.
  • Not sitting under a gutter (marzeiv) — not the runoff, but that demons frequent it. Porters who rested a wine barrel under a gutter had it burst; Mar bar Rav Ashi sounded the horns and excommunicated the demon, who protested, “they set the barrel on my ear!” — and was ordered to pay.
  • Pouring a little water from the mouth of a pitcher before drinking — not twigs, but foul waters. A demon-servant in Rav Pappa’s house explained his delay at the river the same way: he had waited “for the bad waters to pass.”

The distinctions, side by side

Three washings, four questions, and the prose spends three paragraphs getting there:

The waters Grade Poured into Temperature
First — before bread Mitzva (the baraita’s chova is only relative to the optional middle) A vessel or the ground Hot or cold — up to הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, where the hand recoils
Middle — between dishes Optional — but Rav Nachman: an obligation between a cooked dish and cheese — —
Last — before bircat hamazon Obligation (chova) — Sodomite salt on the hands can blind the eyes A vessel only; the practical difference is wood slivers Cold only — hot מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם, softens the hands and leaves the zuhama

One line to carry with you

A daf that starts by wiping crumbs from your mouth ends by teaching that the small, half-forgotten habits of a table — save the crumbs, pour off the first water, don’t sit under the gutter — are never only about tidiness. Under each one, the Sages saw health, fortune, and a whole unseen world.

Recorriendo la suguiá, paso a paso

105a — Limpiar el paladar, y cuánto esperar

Reconciliar a Beit Shamai y Beit Hilel. La Guemará prueba tres lecturas de su disputa sobre limpiar la boca después de la carne. Las dos primeras fracasan — una haría que Rabí Zeirá dictaminara como Beit Shamai (poco probable), la otra exigiría que el caso figurara en Eduiot entre las “indulgencias de Beit Shamai”. La tercera se sostiene:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ. מָר אָמַר חֲדָא, וּמָר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי. Beit Shamai dice limpiar — y lo mismo vale para enjuagar; Beit Hilel dice enjuagar — y lo mismo vale para limpiar. Un Sabio expuso una cosa y el otro la otra, y no discrepan.

Rabí Zeirá sobre limpiar. Citado de pasada, ahora se lo examina por sí mismo: אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת — la boca se limpia solo con pan. Y solo pan de trigo (el de cebada se desmenuza), solo frío (el pan caliente se ablanda y se pega), solo blando (el pan duro no limpia). La conclusión: todo sirve para limpiar excepto la harina, los dátiles y las verduras.

¿Cuánto entre la carne y el queso? Rav Asi preguntó a Rabí Iojanán cuánto esperar — “nada de tiempo”, fue la respuesta. Pero eso choca con Rav Jisdá, así que la pregunta se relee: era sobre queso y luego carne — ahí, ninguna espera. La carne primero es distinta:

אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. Si uno comió carne, no puede comer queso [enseguida]; si comió queso, puede comer carne.

Rav Ajá bar Iosef presionó: ¿y la carne alojada entre los dientes? Rav Jisdá respondió citando el versículo de las codornices — “la carne aún estaba entre sus dientes” (Bamidbar 11:33) — sigue siendo carne.

“Vinagre, hijo de vino.” Dos sabios se califican por debajo de sus padres. Mar Ukvá: mi padre, después de la carne, no comía queso hasta la misma hora del día siguiente; yo solo lo omito en esta comida. Shmuel: mi padre patrullaba sus campos dos veces al día; yo solo una — porque מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא, quien inspecciona su propiedad a diario encuentra una moneda. Siguen dos viñetas: Abaie sorprendió a su aparcero llevándose leña (“a la casa del Maestro”, mintió) — “los Sabios se te adelantaron”. Y Rav Asi, escéptico de que hubiera moneda alguna que encontrar, un día tapó un canal de riego reventado con su propia capa y salvó su campo: “Ahora he encontrado todas las monedas de Mar Shmuel”.

Las tres aguas. Rav Idi bar Avín en nombre de Rav Itzjak bar Ashián: las aguas primeras (antes del pan) son una mitzvá; las aguas últimas (antes de bircat hamazón) una obligación (jová). Una baraita llama jová también a las aguas primeras — se resuelve: en relación con las opcionales aguas intermedias, una mitzvá puede llamarse obligación. La baraita se desglosa después: las aguas primeras pueden verterse en un recipiente o sobre el suelo; las últimas solo en un recipiente (la diferencia práctica: astillas de madera). Las aguas primeras pueden ser calientes o frías; las últimas solo frías, ya que el agua caliente מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם — ablanda las manos y no arrastra la grasa (zuhamá). Rabí Ianai, vía Rav Itzjak bar Iosef, añade el límite: caliente está bien salvo que הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, la mano se retraiga del calor.

105b — Las razones que se esconden dentro de las costumbres

Aguas intermedias. “Opcionales”, dijo la baraita — pero Rav Najmán lo acota: solo entre un plato y otro; entre un plato cocido y el queso, lavarse es una obligación.

¿Por qué son obligatorias las aguas últimas? Rav Iehudá hijo de Rabí Jiiá: porque מֶלַח סְדוֹמִית, la sal de Sodoma, puede adherirse a las manos y cegar los ojos. Abaie: aparece en tan poca cantidad como una pizca en todo un kor — y aun así, dictamina Rav Ashi, incluso quien solo manipuló sal debe lavarse.

La cadena de Abaie de “al principio yo diría”. Aquí el daf se vuelve una letanía. Para cada costumbre corriente Abaie ofrece la razón pulcra y racional que alguna vez supuso — y luego reporta la razón más profunda que le dio el Maestro (Rabá):

  • No verter las aguas últimas en el suelo — no mera suciedad, sino que רוּחַ רָעָה, un espíritu maligno, reposa sobre ellas.
  • No retirar nada de la mesa mientras alguien sostiene su copa para beber — no por temor a un percance, sino porque es malo para la salud, provocando רוּחַ צְרָדָא, una jaqueca. (Solo si tomas y no lo devuelves, solo más allá de cuatro codos, solo algo necesario para la comida. Mar bar Rav Ashi era estricto incluso con un mortero y su mano.)
  • Recoger las migas — no por pulcritud, sino porque dejarlas invita a la pobreza. Un hombre al que el ángel de la pobreza no podía tocar — tan cuidadoso era con las migas — casi cae cuando unas migas cayeron entre la hierba; arrancó y ahogó la hierba, y oyó al ángel lamentarse de que había sido desalojado de su hogar.
  • No beber la espuma de una bebida — no por desagrado, sino porque es mala para el catarro; soplarla daña la cabeza, apartarla invita a la pobreza; el remedio es hundirla de nuevo.
  • No comer verduras de un manojo que ató el hortelano — no por la apariencia de glotonería, sino porque es malo para la brujería. Cuando una hechicera no pudo embrujar a Rav Jisdá y a Rabá bar Rav Huná en un bote, nombró tres hábitos que los protegían — y este era uno.
  • No comer verduras que cayeron sobre la mesa — no por repulsión, sino por el mal aliento.
  • No sentarse bajo un canalón (marzev) — no por el chorreo, sino porque los demonios lo frecuentan. A unos cargadores que apoyaron un barril de vino bajo un canalón se les reventó; Mar bar Rav Ashi tocó los cuernos y excomulgó al demonio, que protestó: “¡pusieron el barril sobre mi oreja!” — y se le ordenó pagar.
  • Verter un poco de agua de la boca de un jarro antes de beber — no por ramitas, sino por aguas malas. Un demonio-sirviente en la casa de Rav Papa explicó su demora en el río del mismo modo: había esperado “a que pasaran las aguas malas”.

Las distinciones, lado a lado

Tres lavados, cuatro preguntas — y a la prosa le lleva tres párrafos llegar hasta ahí:

Las aguas Grado Vertidas en Temperatura
Primeras — antes del pan Mitzvá (la jová de la baraita es solo en relación con las intermedias, opcionales) Un recipiente o el suelo Calientes o frías — hasta הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, donde la mano se retrae
Intermedias — entre platos Opcional — pero Rav Najmán: obligación entre un plato cocido y el queso — —
Últimas — antes de bircat hamazón Obligación (jová) — la sal de Sodoma en las manos puede cegar los ojos Solo un recipiente; la diferencia práctica son las astillas de madera Solo frías — el agua caliente מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם, ablanda las manos y deja la zuhamá

Una línea para llevarte

Un daf que empieza limpiándote las migas de la boca termina enseñando que los pequeños hábitos medio olvidados de una mesa — guardar las migas, verter la primera agua, no sentarse bajo el canalón — nunca son solo cuestión de pulcritud. Bajo cada uno, los Sabios vieron salud, fortuna y todo un mundo invisible.

עוברים על הסוגיה, צעד אחר צעד

קה ע״א — ניקוי החיך, וכמה ממתינים

יישוב בית שמאי ובית הלל. הגמרא מנסה שלוש קריאות במחלוקתם על ניקוי הפה אחר בשר. שתיים נופלות — האחת הייתה עושה את רבי זירא כפוסק כבית שמאי (ולא מסתבר), והשנייה הייתה מחייבת שהמקרה יימנה בעדויות בין ״קולי בית שמאי״. השלישית עומדת:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ. מָר אָמַר חֲדָא, וּמָר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי. בית שמאי אומרים מנגב — והוא הדין לשוטף; ובית הלל אומרים שוטף — והוא הדין למנגב. מר אמר דבר אחד ומר אמר דבר אחד, ואינם חלוקים.

רבי זירא על הקינוח. הובא דרך אגב, וכעת נבחן לעצמו: אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת — אין מקנחים את הפה אלא בפת. ורק פת חיטים (של שעורים מתפוררת), ורק צוננת (חמה מתרככת ונדבקת), ורק רכה (קשה אינה מנקה). שורה תחתונה: הכול מקנחים חוץ מקמח, תמרים וירק.

כמה ממתינים בין בשר לגבינה? רב אסי שאל את רבי יוחנן כמה ממתינים — ״כלום״, השיב. אבל זה סותר את רב חסדא, ולכן השאלה נקראת מחדש: מדובר בגבינה ואחריה בשר — ושם אין המתנה. בשר תחילה שונה:

אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. אכל בשר — אסור לאכול גבינה; אכל גבינה — מותר לאכול בשר.

רב אחא בר יוסף הקשה: ומה בבשר שנשאר בין השיניים? השיב לו רב חסדא בפסוק של השליו — ״הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם״ (במדבר יא, לג) — עדיין בשר הוא.

״חלא בר חמרא״. שני חכמים מעמידים עצמם למטה מאבותיהם. מר עוקבא: אבא, אחר בשר, לא היה אוכל גבינה עד אותה שעה למחרת; ואילו אני נמנע רק באותה סעודה. שמואל: אבא היה מסייר בשדותיו פעמיים ביום, ואני רק פעם אחת — שמַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא, המסייר בנכסיו בכל יום מוצא מטבע. ומכאן שתי תמונות: אביי תפס את אריסו נושא עצים (״לבית מר״, שיקר) — ״הקדימוך רבנן״. ורב אסי, שפקפק שיש שם מטבע למצוא, סתם יום אחד אמת מים שנפרצה בטליתו והציל את שדהו: ״עכשיו מצאתי את כל מטבעותיו של מר שמואל״.

שלושת המים. רב אידי בר אבין בשם רב יצחק בר אשיאן: מים ראשונים (לפני הפת) — מצווה; מים אחרונים (לפני ברכת המזון) — חובה. ברייתא קוראת גם לראשונים חובה, ומיושב: ביחס לאמצעיים שהם רשות, אף מצווה נקראת חובה. ומכאן נפרשת הברייתא: ראשונים ניטלים לתוך כלי או על גבי קרקע; אחרונים לתוך כלי בלבד (וההבדל המעשי: קיסמי עץ). ראשונים בחמין או בצונן; אחרונים בצונן בלבד, שהחמין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם — מרככים את הידיים ואינם מעבירים את הזוהמה. רבי ינאי, מפי רב יצחק בר יוסף, מוסיף את הגבול: חמין כשרים כל עוד אין הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן.

קה ע״ב — הטעמים המסתתרים בתוך המנהגים

מים אמצעיים. ״רשות״, אמרה הברייתא — ורב נחמן מצמצם: רק בין תבשיל לתבשיל; אבל בין תבשיל לגבינה הנטילה חובה.

למה מים אחרונים חובה? רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מֶלַח סְדוֹמִית, שמא ידבק בידיים ויסמא את העיניים. אביי: אינו מצוי אלא כקורט אחד בכור שלם — ואף על פי כן, פוסק רב אשי, אף מי שרק נגע במלח חייב ליטול.

שרשרת ה״מריש הוה אמינא״ של אביי. כאן הדף נעשה ליטניה. על כל מנהג רגיל מציע אביי את הטעם המסודר וההגיוני שסבר בתחילה — ואחר כך מוסר את הטעם העמוק יותר שמר (רבה) אמר לו:

  • שאין שופכים מים אחרונים על גבי קרקע — לא מפני הלכלוך, אלא שרוּחַ רָעָה שורה עליהם.
  • שאין מסלקים דבר מן השולחן בשעה שאדם אוחז כוסו לשתות — לא מחשש תקלה, אלא מפני שקשה לבריאות ומביא רוּחַ צְרָדָא, כאב ראש. (ורק בנוטל ואינו מחזיר, ורק מעבר לארבע אמות, ורק בדבר הצריך לסעודה. מר בר רב אשי החמיר אפילו במכתשת ובעלי.)
  • שמלקטים את הפירורים — לא מפני הסדר, אלא שהשארתם מביאה לידי עניות. אדם שמלאך העוני לא יכול היה לו — מרוב זהירותו בפירורים — כמעט נכשל כשנפלו פירורים בעשבים; עקר את העשבים והטביעם, ושמע את המלאך זועק שגורש מביתו.
  • שאין שותים את הקצף שעל המשקה — לא מפני מיאוס, אלא שקשה לנזלת; ולנשוף עליו קשה לראש, ולהסיטו הצדה מביא לידי עניות; והתקנה היא להשקיעו בחזרה.
  • שאין אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן — לא מפני מראית עין של גרגרנות, אלא שקשה לכשפים. כשלא יכלה מכשפה לרב חסדא ולרבה בר רב הונא בספינה, מנתה שלושה מנהגים שהגנו עליהם — וזה אחד מהם.
  • שאין אוכלים ירק שנפל על השולחן — לא מפני המיאוס, אלא מפני ריח הפה.
  • שאין יושבים תחת המרזב — לא מפני הנוטף, אלא שמזיקים מצויים שם. סבלים שהניחו חבית יין תחת מרזב נבקעה להם; מר בר רב אשי תקע ונידה את המזיק, וזה טען ״הרי הניחו את החבית על אוזני!״ — ונצטווה לשלם.
  • ששופכים מעט מים מפי הקנקן לפני השתייה — לא מפני קיסמים, אלא מפני מים הרעים. שד ששימש בביתו של רב פפא הסביר כך את איחורו על הנהר: המתין ״עד שיעברו המים הרעים״.

ההבחנות, זו מול זו

שלוש נטילות, ארבע שאלות, והפרוזה מגיעה לשם בשלוש פסקאות:

המים דרגה לתוך מה חום
ראשונים — לפני הפת מצווה (וה״חובה״ שבברייתא אינו אלא ביחס לאמצעיים שהם רשות) כלי או קרקע חמין או צוננים — עד שהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן
אמצעיים — בין תבשיל לתבשיל רשות — ורב נחמן: חובה בין תבשיל לגבינה — —
אחרונים — לפני ברכת המזון חובה — מלח סדומית שעל הידיים מסמא את העיניים כלי בלבד; וההבדל המעשי הוא קיסמי עץ צוננים בלבד — שחמין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם ומשאירים את הזוהמה

שורה אחת לקחת אתכם

דף שפותח בניגוב פירורים מן הפה מסיים בכך שההרגלים הקטנים וחצי־השכוחים של שולחן — לקט את הפירורים, שפוך מעט מן המים הראשונים, אל תשב תחת המרזב — אינם לעולם עניין של סדר בלבד. תחת כל אחד מהם ראו חכמים בריאות, מזל, ועולם שלם שאינו נראה.

🎯 Test yourselfPonte a pruebaבחנו את עצמכם

Tip: click the card, then keys 1–4 answer and Enter moves on.Consejo: pulsa en la tarjeta; luego 1–4 responden y Enter continúa.טיפ: הקישו על הכרטיס; אחר כך 1–4 עונים ו-Enter ממשיך.

Tomorrow (Fri, 14 August 2026): Chullin 106 — Rav Dimi and Ravin on the terrible consequences of skipping the first and last waters — a Jew fed pig meat, a wife lost — and whether one may wash with fire-heated water or the hot springs of Tiberias.

Mañana (vie, 14 de agosto de 2026): Julín 106 — Rav Dimi y Ravín sobre las terribles consecuencias de saltarse las aguas primeras y últimas — un judío al que hacen comer carne de cerdo, una esposa perdida — y si uno puede lavarse con agua calentada al fuego o con las aguas termales de Tiberíades.

מחר (יום ו׳, 14 באוגוסט 2026): חולין קו — רב דימי ורבין על התוצאות הקשות של הזלזול במים ראשונים ואחרונים — יהודי שהאכילוהו בשר חזיר, אישה שאבדה — והאם מותר ליטול בחמין שהוחמו באש או במימי טבריה.